באחד מדיוני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, טען ראש חטיבת המחקר באמ"ן, תא"ל יוסי ביידץ, כי "לחיזבאללה עוצמה רבה יותר היום מאשר הייתה לפני המלחמה. הוא עוד לא מרגיש ביטחון לחמם את גבול הצפון, אך הם משפרים עוצמתם".
בהתייחסו לאיתותי השלום המגיעים מדמשק אמר ביידץ כי עם זאת, בסוריה ישנה התעצמות צבאית משמעותית משום שהיא חוששת מעימות צבאי שישראל תיזום. "סוריה לא רוצה להיות מופתעת ולכן מכינה את עצמה".
מספר ימים לאחר מכן, בהערכה מדינית לקראת השנה הקרובה, נשא דברים ראש אמ"ן בפני ראש הממשלה. בגזרה הסורית, ציין האלוף ידלין, בשאר אסד מאותת אמנם לשלום, אך ללא כל כוונה קונקרטית.
"הסורים בונים את הכוח הצבאי שלהם, אך הסבירות למלחמה בהיקף מלא ביוזמה סורית - כמו מלחמת יום הכיפורים או מלחמת ששת הימים - נמוכה", אמר ידלין. "עם זאת, קיימת סבירות גבוהה שהסורים יגיבו למהלכים צבאיים ישראלים".
פרופ' ישראל אומן, אשר באחרונה מלאה שנה לזכייתו בפרס נובל (יחד עם תומאס שלינג האמריקאי) על מחקרו אשר עסק ב"אין-סופיות של משחקים חוזרים", טוען כי נקודת התורפה בחברה הישראלית כעת מהותית יותר, תפיסתית.
"קצינים בצה"ל וקובעי מדיניות מדברים במונחים שמשתמע מהם כאילו שמלחמה היא אסון טבע", אומר אומן. "כאילו חווינו רעידת אדמה, וישנם כל הסימנים שתחול רעידה נוספת. מלחמה תלויה בבני-אדם, בנו. אי-אפשר להילחם כל עוד 'אנחנו' לא נלחמים.
"אינני מבין את המינוח, 'תהיה מלחמה'. ישנו צד תוקף, אז לא מדובר בסיכויים לקנות בית, אלא בהליך מורכב יותר. נדיר שמדברים בכותרות על סיכויים, מדברים על פריצה. ישנה כאן תובנה מתורת המשחקים - משחק לא מורכב ממזל, לא במובן שהתורה עוסקת בו. מדובר במשחק בין שחקנים שמקבלים החלטות, להילחם, לדון, לנהל משא ומתן, לשבת יחד. מלחמה תלויה בהחלטה, רעידת אדמה - לא. עלינו לנתח מלחמות בצורה מדעית טהורה על מנת להבין את פתרונן".
השגיאה היא שלא תופסים את המלחמה כדבר רציונלי?
"בוודאי שהיא רציונלית. בנאום הזכייה שלי בשטוקהולם הבהרתי כי החשיבה על מלחמה כהליך שפורץ, ולא נובע מבחירה, שוות ערך לנזק. אם היא לא הייתה רציונלית לא ניתן היה למנוע אותה. אני רוצה להאמין שאנחנו מתנהגים בצורה רציונלית. היריב מולנו - כל יריב שעמד מולנו עד היום, בכל אופן - מתנהג באופן מאוד רציונלי".
פרופ' אומן. "אם אתה רוצה שלום תתכונן למלחמה".
פועלים באופן רציונלי
תורת המשחקים, שזיכתה את אומן בפרס נובל, עוסקת באסטרטגיה שנוקט כל צד בהתמודדות רבת משתתפים, יחידים או קבוצות, במרכזה עומד קונפליקט או יריבות. ההתמודדות הזו היא משחק שיכול ללבוש צורות שונות: יריבות צבאית, מכרז ממשלתי, ואף ויכוח פוליטי. התורה מתבססת על כך שכל משתתף פועל באופן רציונלי, כלומר, בדרך שתבטיח לו את התוצאה הטובה יותר. במהלך המשחק מנסה כל צד לנתח כיצד ינסה יריבו לגרוף את מיטב הרווחים או לצמצם את הפסדיו למינימום, ולהגיב בהתאם באופן מוצלח. מדובר, למעשה, באסטרטגיה לניהול משחק. ביריבות צבאית מנסה כל צד לשער מה יודע עליו יריבו ומהן מטרותיו, ולהיערך בהתאם.
אומן זכה בפרס על משמעות זיהוי הצעדים הטובים ביותר במשחק החוזר על עצמו שוב ושוב. אלא שהמציאות מעט מורכבת, ולא מדובר על פוקר או מונופול. במשחק המלחמתי הישראלי, להגדרתו, היריבים והאקטים חוזרים על עצמם משום ששטח המשחק - שטחי האדמה - משותף.
"דווקא היבטים צבאיים טקטיים גרמו לי להתחיל להתעניין בתורת המשחקים מלכתחילה ולעסוק בה", הוא נזכר. "לפני 15 שנים, כאשר דובר על משא ומתן עם סוריה, הגיע להתייעץ איתי קצין שלא הזדהה בשמו, עם שתי חרבות על הכתפיים. הוא הסביר לי את המאפיינים של המשחק, ואמר לי כך: 'עבור הסורים האדמה קדושה, הם לא יוותרו על אף סנטימטר'".
אומן בחר להשתמש במשל מתורת המשחקים כשהסביר לקצין מה שמכונה בפיו "פרדוקס הסחטן": שני יריבים מקבלים סכום כסף על מנת להתחלק בו, בתנאי שאם לא יגיעו לכדי הסכם, לא יקבלו דבר. האחד שמתעקש לקחת את הרוב המוחלט ולהותיר לשני מעט, נוקט, לדעת השני, בעמדה לא רציונלית משום שאינה הוגנת למי שרוצה לחלוק בשווה. בסופו של דבר הסתכלות גם על מעט בתור רווח מתקבלת כרציונלית לעומת ההגינות, שמותירה את השחקן ההגון בהפסד. זהו, לדברי אומן, פרדוקס המתקיים לרוב בעימותים צבאיים ומדיניים במזרח התיכון בהם לוקחת ישראל חלק.
"הסורים הם הרציונליים. התוצאה הייתה לפניי", הוא מסביר. "יריב יכול להעביר רושם שהוא משכנע ובטוח בעמדותיו, רק אם יהיה משוכנע בעצמו. כך היו הסורים ביחסם לאדמה. ומבחן התוצאה הוכיח שעם הגדרת הקדושה לא ניתן להתווכח. בסופו של דבר זה הקצין הישראלי שבא לפרופסור הישראלי ומצטט את הטאבו לגבי קדושת האדמה, מה שהוכיח שהיריב הצליח לשכנע. אמרתי לקצין שזו הצרה איתנו - אנחנו חושבים רציונלי ובסוף יוצאים הלא רציונליים. קדושה לכאורה אינה רציונלית, ערטילאית, נתונה לפרשנות. אך הנה, במבחן התוצאה לא מתווכחים איתה. רק משתכנעים, והשתכנענו. הוא לא הקשיב לי, אגב".
הבעיה קיימת בישראל גם היום?
"זו לא מלחמה זו או אחרת, זו הגישה הערכית לפיה יש בכוונת צד אחד לגשת לשלום. לקסיקון של יונים, וניסיון הגעה לפשרה - הם שגורמים לאמונה ושכנוע בצד השני, צד היריב, שהוא באמת מי שינצח, שהוא זה שלא יתפשר, שהוא עיקש. בסופו של דבר, אנו עושים את הפעולה ההפוכה מתוך מניע של הידברות".
בשנה שעברה הופצה באינטרנט עצומה שקראה לבטל את הענקת הפרס לפרופ' אומן, ועמיתו האמריקאי לזכייה, פרופ' תומאס שלינג, משום שעודדו תפיסות מלחמתיות באמצעות עבודת המדע. על העצומה חתמו מאות, בהם עשרות ישראלים.
תורת המשחקים מגדירה הליך שנקרא "דילמת האסיר". לפי הדילמה, שני הצדדים בוחרים באסטרטגיות כדי למקסם את התגמולים שלהם, ובכל זאת, התוצאה גרועה יותר בעבור שניהם, גרועה יותר גם מזו שהייתה מתקבלת אילו היו בוחרים באסטרטגיה שממזערת את התגמולים שלהם. הדילמה מדגימה מצב שבו התנהגות רציונלית לחלוטין, מנקודת מבטו של הפרט, תוביל לתוצאה שאינה אופטימלית.
על בימת שטוקהולם, אמר אומן כי הוא חושב שהדבר שלמדנו הוא ש"ניתן לשמור על שלום שלא באמצעות הקטנת הכוח הצבאי - אלא באמצעות שמירה על רמת החימוש".
דילמת האסיר ממחישה מצב שבו שתי מדינות נכנסות למירוץ חימוש. לכל מדינה יש שתי אפשרויות: להגדיל את תקציב הביטחון שלה או להגיע להסכם עם יריבתה לפירוק החימוש. בכל מדינה מקנן החשש שיריבתה תפר את ההסכם, ולכן כל אחת מהן נוטה לכיוון של מירוץ חימוש. כל מדינה נראית כפועלת באופן רציונלי, אך התוצאה היא בלתי רציונלית בעליל. מירוץ חימוש שכזה מתבטא במלחמה הקרה.
דילמת האסיר ממחישה גם את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. "הבעיה אצלנו היא ברמה התפיסתית. לא אצל היריב שלנו, הפלסטיני, שמוביל עלינו חד-משמעית בבחינת הסכסוך כמשחק. אם נהיה משוכנעים בשייכות שלנו הנה, שאינה קשורה לעמדה פוליטית, אלא למידת שכנוע ואמונה במניעים, יהיה זה מהלך חכם.
"כשאנשים נשאלים מה הסיבה שהם כאן, לרוב אינם יודעים מה לענות. הם עונים כאילו שאנו נמצאים על ספינה טובעת, ומישהו אוחז באיזה קרש, ונסחף על-ידי הים לאי סמוך, שואל האם יש לו רשות להישאר. דרושה אמונה ביכולות, כדי ליצור יתרון. היתרון הטקטי נמצא אל מול מי שעומד מולנו, בזכות דבקות במטרה. אנו לא דבקים במטרה משום שלא ברורה המטרה. יצר הישרדות אינו מטרה".
וכחלק משינוי תפיסתי, מודע, איזה צעד יכול למזער את הנזקים?
"אנו רגישים מדי לאבידות שלנו, וגם של הצדדים שלמולנו. ישנו חוסר מודעות לגבי המהלך המורכב הזה, שבסופו פחות רגישות לאבידות תוביל לירידה באבידות. צ'רצ'יל העלה בעבר טענה שמשיקה לתורת המשחקים - אם אתה רוצה שלום, תתכונן למלחמה".
רגישות לאבידות, להגדרתו, מובילה למצב לפיו היריב אינו מוכן להיכנס לאזור מסוים, לטהרו ולגרום לאויב או לעצמו אבידות, בעקבות הערכת הסיכון. אומן מגדיר זאת כ"רגישות אידיוטית לאזרחים".
"אזרחים נהרגים במלחמות, משני צדי המתרס. הרגישות שלנו לאבידות של הצד השני, גבוהה מרגישותנו לאלו שלנו, אך לא זו הנקודה. רגישות כרגישות - עוצרת בעדנו. כך לא ניתן לפעול לפי שיקולים מלחמתיים טקטיים טהורים, ולנתחם. ואם לא ניתן לנהל מלחמה, בטח לא ניתן להגיע לשלום".
לא חף ממוסר
לאורך ההיסטוריה, מלחמות היוו תהליכי משחקים שחזרו על עצמם. תורת המשחקים אינה חפה ממוסר, טוען אומן, והגדרת מלחמה כמשחק אין-סופי, מעידה משהו על יצרו של האדם. "בשנות ה-60 החלו האמריקאים בשיגעון של בניית מקלטים נגד קרינה רדיואקטיבית", ממחיש אומן. "לא היה מדובר בתכנית ממשלתית, אלא ביוזמות פרטיות שהלכו וצברו תאוצה. הרוסים ראו בבנייה הזו מהלך אגרסיבי, ולאמריקאים נראה מוזר איך מהלך תמים של בנייה נראה כאגרסיבי".
כאשר הוא פורט את הצעד המדיני לאמצעי תורת המשחקים, מבקש אומן לזרוק לאוויר החדר אסוציאציות חופשיות. למה נבנה מקלט, הוא שואל ומגלה חיוך צחור, לרגע נראה כילד במהלך תכנון אסטרטגי של תעלול. "הלא לצורך הגנה! כאשר הגנה נעשית בשאיפה להופכך לחסין כנגד התקפה. כשהאמריקאים חשו חסינים כנגד היריב הרוסי, עלה המורל שלהם ואיתו התחושה שיש להם יותר סיכויים להתקיף את הצד השני, כי לא נרתעו עוד".
בנקודה הזו, סבור אומן, טמון משחק מחשבתי בעל מספר מהלכים. "ספק אם מקבלי ההחלטות פרטו את צעדיהם לנוסחאות תורת המשחקים, אך בוודאי היו שמחים לדעת שמלחמה תוגדר כמשחק, שנים לאחר מכן.
"ניתן ללמוד ממלחמות העבר על מנת להפיק לקחים גם בהיבטים של ביטחון בצעדינו", הוא מעיד. במלחמת המפרץ הראשונה חולקו מסיכות גז, שלא נעשה בהן שימוש בסופו של דבר. התקשורת שלחה סיגנל שלילי, כפי שמגדיר אומן, כאשר פרסמה כותרות כמו "בזבוז של מיליונים".
אומן מודה שדווקא במלחמת המפרץ עשינו מהלך יעיל ובוחר להעלות את הטיפול בעורף דווקא על כף המאזניים המנצחת, ולא על המוקד כשם שנהוג בתקופה האחרונה.
"אם נחשוב לרגע, נוכל להבין שייתכן מאוד שהסיבה שלא נעשה שימוש בנשק אב"כ, במלחמת המפרץ, היא כי היריב, שהוא אנחנו הפעם, התגונן, וחילק בקרב האזרחים מסיכות גז. זה מהלך חשוב במשחק שעשינו. האויב לא חושב על אסון טבע, הוא חושב על סיכוייו אל מול סיכויינו. למה להם להשתמש בנשק אם הוא לא יועיל. פגיעה באזרחים לא יעילה כאשר הם מוגנים. כאן, פעלנו לחיוב".
את סאגת לבנון האחרונה אומן מסרב לנתח באיזמל האקדמי. "כדי להסיק מסקנות לגבי מלחמה עתידית ניתן לבחון תהליך ארוך טווח, ולא רק את הצדדים הטריים בו", הוא מעיד.
את הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא מגדיר לחיוב כמאגר תובנות. הישנות הסכסוך בזירה קבועה, וזו הובילה אותו למסקנות בנוגע לניתוח "תורת המשחקים החוזרים".
"משחקים חוזרים מתרחשים באינטראקציה ממושכת", הוא אומר. "בגלל שהאינטראקציה ממושכת, שיתוף פעולה מתאפשר בין היריבים בקלות יתרה מאשר באינטראקציה חד-פעמית. ההיגיון הבסיסי הוא שבאינטראקציה ממושכת, כמו שכנות, אם מתבצע הסכם, ומפירים אותו, בפעם הבאה שיסדרו את אחד הצדדים שוב, הוא יוכל להעניש את היריב שממילא נשאר כאן.
"שיתוף פעולה כזה נתמך בעתיד. כך מוכר במכולת לא ירמה אותי אם הוא יודע שאני גר כאן, אשוב הנה בשנית, ומכורח הסיכוי שאומר לשכנים לא לקנות אצלו. עובר שמוכר סחורתו בין דלת לדלת, לעומת זאת, יהיה אוטומטית פחות אמין בעיניי. אני אחשוב פעמיים לפני שאקנה ממנו משום שאין לי כתובת להעניש אותו. אותו הדבר עם היריב הפלסטיני.
"שיתוף הפעולה בנוי על אפשרות של ענישה", מסביר אומן. "זה נשמע כמו פרדוקס משום שלמה לנו להעניש ידיד, שכן, זה הפלסטיני, אבל הסיבה שאנו ידידים נובעת מהאפשרות להעניש, מפני שאנו יודעים שגם מחר נהיה ממילא ידידים. אנו ידידים היום כי נרצה להיות ידידים מחר".
ידידינו הפלסטינים מודעים לאינטרס הענישה שאתה מציג מהזווית הבוחנת שלך, כמי שמעריך צעדים שחוזרים על עצמם?
"אלו דברים שהופכים לחלק מדפוסי התנהגות. אנו והם מתנהגים כך בצורה אינסטינקטיבית, וכך גם החלטותינו".
לא דוחים סיפוקים
היבט נוסף שאומן טוען שהשחקן הישראלי לוקה בו הוא הכשל בדחיית סיפוקים. "לסוחר לא יהיה אכפת למכור לתייר שעוזב את המדינה ממילא סחורה פגומה, משום שהוא לא יהיה כאן להענישו", הוא ממחיש. "אם אין סבלנות במשחקים חוזרים, אפקט ההצלחה מאבד מכוחו. אנו צריכים לדעת לדחות סיפוקים כדי להגיע לפחות לשוויון, הן ברמה הצבאית. כמו שאומרים לילדים, גם לנו יש זמן, רוצים לריב? תריבו. בבקשה, בסופו של דבר נישאר כאן עד שנשיג את מבוקשנו". למראית עין, אומן מציע סחטנות מורלית. "יונים והסכמים ושלום הם לא סיגנל חיובי לשלוח ליריב במשחק. הוא עושה פעולה הפוכה, ורק מעודד חשיבה יצירתית ענישתית, ולא הסכמות. תגובה מהירה במלחמה האחרונה דווקא הייתה יעילה. זו דוגמה לפעולה מהירה כתוצאה מאי-דחיית הסיפוקים".
עמדותיו של אומן מוכרות, וישנם היבטים שבהם קשה ליצור הפרדה סינטטית בין דעותיו לבין הגדרות תורת המשחקים. את היציאה מעזה הוא מגדיר כסיגנל שלילי והרסני, שהרחיק את השלום שבו הוא מאמין כניתן להשגה, ב-10 עד 20 שנה לפחות.
להתפתחות האחרונה עם התמנותו של רא"ל אשכנזי כרמטכ"ל, אומן טוען שאין השפעה ישירה כסיגנל בזירת המשחק, אולם להיותו קצין שהוכשר במערך החי"ר, מערך שהוכיח יכולותיו בראי מלחמות עבר, ישנו היבט תפיסתי שעשוי להוות יתרון לפי תורת המשחקים, ביחס לקודמו, שהוכשר במערך אווירי. "צעד טקטי", הוא מבקש להבהיר, "אינו תלוי במינוי זה או אחר, אלא בקבלת החלטות כוללת".
לעבר אירועי כפר קנא שהתרחשו במלחמה האחרונה הוא מפנה אצבע כנקודת תורפה. "בהיבט הזה, לא מפקד או רמטכ"ל מוביל לחשיפה של אירוע כזה בתקשורת. גם בחירה להציג תמונות שצולמו על-ידי מי שעומד בצד היריב, כדי לספק את הצורך להציג, ולהמחיש, התבררה כטעות כאשר תמונות שהוצגו בתקשורת הוכחו כלא אמינות ומפוברקות".
כך או כך, דרושה פרספקטיבה רחבה יותר כדי לנתח את המלחמה האחרונה כמשחק. ואומן? אף שהגיע לפסגת שאיפותיו של כל חוקר ישראלי ובכלל, הוא אינו מסופק.
"אהיה מבסוט אם נפנים את ההמנון הלאומי, 'התקווה בת שנות ה-2000'. אני מסופק אם אצליח, אבל כך הייתי רוצה לתרום לתודעת הקדושה של הסורים, במובן שלפחות אנחנו כיריב, נהיה דבקים במטרה, ונספק פייט. אני יכול לפרסם עוד מאמר, אך לשם אני מנסה למשוך".
