יש האומרים שזו הארץ היפה בעולם, ומה לעזאזל אני עושה בארץ אם יכולתי ללמוד שם. אבל ניו זילנד היא הרבה דברים, החיים שם הם רבים ומגוונים. והלימודים במדינה הדרומית והעשירה הזו, טוב, כל אחד וכוס התה שלו.
אצלי זה לא התחיל בדרך הרגילה. לא ישבתי בבית וחשבתי איך לעקוף את המערכת הבירוקרטית בארץ, איך להתחמק מגיהנום הפסיכומטרי המטיל מורא על רובנו. גם לא התאהבתי בה במסלול הסטנדרטי של חיילים משוחררים המחפשים פורקן ושקט באוסטרליה, ובדרך גם עושים סיבוב על ניו זילנד. אפילו לא רציתי ללמוד ביוטכנולוגיה או שאר מדעי הטבע הנחשבים לחזקים באקדמיה הניו זילנדית. אצלי הסיפור היה קצת עקום וקצת צולע, והקביים עדיין אצלי ליתר ביטחון.
דני זילברברג. לא הגיעה לניו זילנד בדרך הרגילה
חיפשו מדינה מערבית ליברלית
לפני חמש שנים בערך, משפחתי חיפשה מקום לחיות בו. הקריטריונים שלהם היו שזו תהיה מדינה דוברת אנגלית, שתהיה דמוקרטית ומערבית, ושלא תהיה ארצות הברית. לאחר בירורים עמוקים ונוקבים, שייגרמו לכל קוסמטיקאית להסכים שאין יותר נקודות שחורות לחשוף, הם החליטו שניו זילנד היא המודל הקרוב ביותר לאידיאת השלמות של מדינה, וגם של בחורה טובה מהפרברים (תלוי איך מסתכלים על זה). היא דמוקרטית, היא סוציאלית, היא ליברלית עד כדי כך שהיא מקבלת זוגיות כחוקית גם ללא מסמכי הנישואים. היא פתוחה בפני מהגרים וסגורה בפני פצצת האטום, ואם תתנהגו אליה יפה ותשמרו עליה נקיה ומסודרת, היא תתן לכם אזרחות תוך חמש שנות שהייה. אני בדיוק סיימתי את שירותי הצבאי, ולא הייתי מהאנשים האלה שידעו מינקות שהם רוצים להיות רופאי תינוקות, אז החלטתי לבדוק שם איך מתקבלים ללימודים, ומה עושים, וכמה משלמים. ולהפתעתי ותדהמתי נוכחתי לדעת שמה שמספרים לנו על הכרח, אינו אלא הרגל מגונה. כדי להתקבל ללימודים גבוהים בניו זילנד כל שעליך להציג זה תעודת בגרות מלאה, וידע באנגלית. עכשיו הדרישה לידע באנגלית מסתכמת פחות או יותר בציון בבגרות, וביכולת להירשם לאוניברסיטה. במילים אחרות, נרשמת בהצלחה: התקבלת. זאת כמובן למעט לימודי הרפואה ועריכת הדין שבודקים עוד כמה נתונים חשובים, אבל כל שאר הלימודים נחשבים כשווים ופתוחים לקהל הרחב. אבל להיות סטודנט חוץ זה לא עסק זול במיוחד. אם אפשר, עדיף להגר.
לאחר שהודיעו לי שהתקבלתי לשלוש האוניברסיטאות שנרשמתי, החלטתי שזה שווה את היומיים טיסה, וסגרתי פה את הבסטה.
התמימות הניו זילנדית
כפי שאני הטלתי ספק בשיפוטם האסטטי של אחרים, כך גם אתם וודאי חושבים בלבכם, אבל זה נכון מה שאומרים. היא המדינה היפה ביותר בעולם. הנחיתה וההתחלה היתה רכה ומדושנת. השפע הטבעי נתון לגילוי והערצה כמו ילד תמים מלא ביטחון עצמי. עשיתי סיבוב של שבוע בין הקמפוסים של אוקלנד ושל וולינגטון הבירה, והחלטתי שנוף הררי של וולינגטון המשקיף על מפרץ בין האי הדרומי והצפוני זה המקום בשבילי. שבוע לאחר מכן כבר היה לי חדר פרטי במעונות, שמצאתי דרך אתר האוניברסיטה, וכרטיס רכבת. אלא שרק אחרי הנסיעה הארוכה ביותר בחיי מהאמילטון לוולינגטון, גיליתי שלא בכל מקום הרכבת עדיפה על האוטובוס, ושלסטודנטים יש הנחה של 50% במחיר. וכמה חודשים מאוחר יותר גם הבנתי שהרבה יותר זול ונחמד להשכיר חדר בבית משותף עם עוד כמה סטודנטים, כפי שהמקומיים עושים. אין ממש דירות להשכרה אז כולם גרים בבתים פרטיים. התחלתי בלימודי תואר כפול של פסיכולוגיה ופילוסופיה, שהתחילו כל בוקר בטיפוס הרים קל לקמפוס, ותמו בשקיעה מעל ההר מספסל בספרית אוניברסיטת וויקטוריה. השירותים והיחס היה אישי ואוהד, והדרישות גבוהות כמו בארץ. וכשמצאתי עבודה בבר מקומי, הבנתי עד כמה קשה לקיים את תרבות הבילויים שלהם ביחד עם לימודים. הניו זילנדים, נוסף לכך שהם דומים במבטא הכבד לאוסטרלים, גם שותים כבד כמו האוסטרלים ובני דודיהם הבריטים. מהר מאד גיליתי שהמקום החם ביותר באוניברסיטה זה הבר הסטודנטיאלי, שבהתאם לרוח הליבראלית של המדינה, פתוח מבוקר עד לילה, כל ימות השבוע. כיוון שגם בארץ אני לא מרבה להשתכר עד כדי כך שאמצא את עצמי עם סומבררו ונעל אחת על ספסל בקפיטריה, הבנתי שגם שם תרבות השתיה גדולה עלי ונמנעתי מלהיות מהמקובלים. אבל הרווחתי זמן סחי רב, בו גיליתי שהעיר הזו מגוונת משחשבתי במבט ראשון, ובעלת פוטנציאל רב להיות עיר בירה בסגנון אירופאי.
אך עם זאת, למרות ההתאקלמות המהירה והקלה יחסית, ולמרות היופי הנפלט והחשוף, היה חסר לי משהו קצת יותר נסתר, אפשר לאמר, קצת יותר מפלרטט. בגדול, הקשיחות והבשריות של ישראל לא השתוו לתמימות הניו זילנדית, המשכנעת את עצמה שסטייק טופו זה כמו פילה בקר מדמם.
