עזבו אתכם מדם, שיקפצו הצפרדעים. הרי ברור לגמרי שהאנשים שעמדו מאחורי התנ"ך לא עשו צבא. בינינו, מה זה כבר קצת חושך לעומת האוטובוסים של יום ראשון בבוקר, ומי לעזאזל מפחד מכינים כשיש שוטרים צבאיים בסביבה?!
אין ספק, אם היו נותנים לחייל משוחרר לנסח מחדש את עשר המכות, הוא היה מלמד את המצרים האלה כזה לקח, שבתוך שעתיים הם כבר היו מסדרים 500 אוטובוסים ישירים לכנען, ועוד מצרפים תלושים חינם למקדונלד'ס, שלא נצטרך להמציא את המצות.
תארו לעצמכם כמה מאמצים היו נחסכים, שלא לדבר על ארבעים השנה המבוזבזות האלה של ימין ושמאל רק חול וחול. ובמילים אחרות, אין ספק - המצרים יצאו בזול. לחיילי צה"ל, לצערנו, היה קצת פחות מזל.
חמין של שבת בבסיס. גסטרונומיה במיטבה.
הדקרון
אחת המכות הראשונות שנוחתת באכזריות על ראשו של המתגייס הצעיר, היא בד הדקרון הירקרק (או הבז', אם חזית היבשה לא עושה לכם את זה). חוקיות שאלפי חיילים כבר יודעים לשנן, היא הצייתנות התמידית של הבד אל מזג האוויר בחוץ: מחמם בקיץ, מקרר בחורף, ולא נוח בכל ימות השנה. ואם בחורף התנחמנו במעילים, הרי שבקיץ דבר לא ימנע ממנו לסחוט מגופינו ממטרים בלתי פוסקים של זיעה.וכשלובשים דקרון, אי-אפשר שלא לשים לב לכך שהקיץ בישראל הוא ארוך. מאוד ארוך. אבל בכך לא תמו מעלליו של הבד החונק.
"הבעיה עם דקרון היא שלא משנה מי תלבש את זה, המדים לא באמת מתאימים לגוף של אישה", אומרת רב"ט יסמין מסיקה, מש"קית ת"ש במחנה 80. "הגזרה מזעזעת ומתאימה לשנות ה-70, והמדים לא נוחים בכלל. הירכית, שהייתה יכולה לסייע בקיץ, באמת קצרה - אבל היא עבה פי שניים מחולצת מדים רגילה. גם הכיסים אצל הבנות בעייתיים מאוד. הם קטנים, לא נוחים, ובניגוד לכיסים של הבנים, אי-אפשר לשים בהם דברים".
"הבעיה היא שהדקרון לא נמתח, ולכן כשיושבים או מתכופפים זה מאוד לא נוח", מוסיפה רב"ט מורית צור, מש"קית בחיל האוויר. "חוץ מזה, המדים הבהירים של חיל האוויר וחיל הים מתלכלכים מאוד בקלות, לא משנה אם אתה בשטח או במשרד. זה נשמע מצחיק, אבל המדים שלי כבר מלאים בכתמים של עטים שלא יורדים בכביסה".
הנחמה: לפחות אתם לא ג'ובניקים שעושים יומיות וצריכים ללכת על דקרון כל יום. אה, אתם ג'ובניקים שעושים יומיות? אהם. תעברו לסעיף הבא.
להקדים תרופה למכה: היו שפיתחו פריחה צבעונית ומעניינת בחלקים שונים של הגוף, כמובן - רק כאלה שבאו במגע ישיר עם הבד המעיק. משהתייצבו הללו בפני רופא צבאי זמין, זכו באישור הנכסף לתנועה תמידית על מדי ב'.
שביזות יום א'
זה אכזרי, זה כואב, ולא, לא ניתן להתחמק מזה. במרחק רכבת אחת נשכחות להן חוויות סוף השבוע מאחור, והופכות לעבר שספק התקיים ספק נהזה. לכו תוכיחו שראיתם סרט עם החבר'ה, או שנסעתם סוף-סוף לים. הרי בינינו? עד שתגיעו לבסיס, כבר בקושי תאמינו לזה בעצמכם.גם מצוקת התחבורה בבוקר יום ראשון מצטרפת לחגיגה, מתחייבת לעשות לכם בוקר כל-כך נורא, שעד שתגיעו לבסיס תהיו בטוחים שעברו כבר ארבעה ימים מתחילת השבוע. היתרון היחיד של הפקקים - האפשרות להשלים שעות שינה יקרות שאבדו להן במהלך הסופ"ש - יורד לטמיון, כאשר אפילו מקום לישיבה על הרצפה אין סיכוי למצוא. את הדרך המייגעת מחירות לעבדות נאלץ החייל לבצע לקצב טלטולי הנסיעה, לפחות עד שיימצא מקום ישיבה, דבר שלא צפוי לקרות עד השבוע הבא.
"בגדול, כולנו חיים משבת לשבת, כמו שחקני כדורגל", אומרת רב"ט גיל שבן, מורה חיילת. "יש כאלה שהשבת נגמרת להם כבר ביום שישי בבוקר, כשהם שבוזים מזה שהם מבינים שזה הולך להיגמר. ובאמת, חילופי החיים האלה ממש קשים, ובכל פעם לוקח יומיים להתאושש מזה. לא קל להחליף בין החיים של הצבא לחיים של הבית".
הנחמה: אל תשכחו, בין יום ראשון ליום שישי יש בקושי חמישה ימים. קטן עלינו.
להקדים תקופה למכה: לנצל כמה שיותר אפטרים באמצע השבוע כדי לחלק את הנצח (השבוע, השבוע) לחלקים.
להקדים מכה למכה: לחזור מקוצרת.
שבת
אמא מחכה בבית, החברים סוף-סוף יצאו גם הם, והנה, אפילו הסרט הזה, זה שרציתם פעם (אולי ביציאה הקודמת) לראות בקולנוע, הספיק כבר לצאת בדי-וי-די. תוכניות השבת כבר קורמות עור וגידים, וכל שנותר הוא לעלות על א', ליישר את הכומתה, ולקפוץ על האוטובוס הראשון בדרך הביתה. כמה חבל שלמישהו בצבא יש תוכניות אחרות בשבילכם.אוכל של שישי בערב, ארוחות-כאילו של שבת בבוקר, שמירות, תורנויות, יין הפטישים שהיה ואיננו. שבתות צבאיות הן, ללא ספק, ייחודיות. כמובן, לא שכחנו גם את השקט, שעל אף שיש בו מן הנחמה, יש בו גם חיוך נבזי שנשלח אליכם מכל אלו שיושבים עכשיו בבית עם המשפחה. שבת, עוד אחת מהמכות הקשות שאין דרך מילוט מהן, לפחות לא בהתחלה. מדי ה-א', כך נראה, ייאלצו להמתין על הקולב לשבוע הבא.
"שבתות זה משביז, חיילים רוצים הביתה", מתמצת את הדברים רב"ט דורון קופרמן, לוחם בעורב גבעתי. "גם כעונש זה לא מלמד שום דבר, רק מעייף ומעורר כעסים. אין ספק גם שמאז שאני בצבא, ניתקתי קשר עם הרבה אנשים, פשוט כי קשה לשמור על קשר כשלא נפגשים יותר מדי. והאמת? שבת בצבא יכולה לעבור גם בכיף, אם יש חבר'ה וצ'ופרים, ובעיקר - מספיק סיגריות".
הנחמה: לקורסיסטים ולטירונים - נוהל שבת. כל עוד אפשר ללכת על טרנינג וסנדלים, נעבור את השבת בשקט. כל השאר רשאים להתנחם בארוחה חגיגית בשישי ובשקט של שבת.
להקדים תרופה למכה: לצאת חמשושים, או לנסות ולהפוך לחיילים הראשונים שהוציאו פטור משבתות בגין התמכרות לאוכל של בית בשבת.
מבצא מלביש
אין, אין כמו לפתוח את היום עם אקשן, ובינינו, מה זה אקשן אמיתי אם לא בריחה אחוזת אמוק כששוטר מ"צ עם כובע לבן דולק אחריכם, דוח ריק באמתחתו? זה קורה אפילו לטובים ביותר: הדיסקית נשכחה בבית, הכומתה נפלה באוטובוס, והחולצה בדיוק הרגע יצאה מהמכנסיים, בחיי. לא חשוב אם אתם חנונים בעלי מזל ממש רע או אם אתם מאלה שכבר קיבלו מספר נאה של דוחות. הטופס צופן לכם את אותו עתיד.מה לא ניסינו? להסביר, לברוח, לשלוף את הסלולרי ולפצוח בשיחה עם דמות דמיונית. הכל, הכל, כדי שיניחו לנו. אבל בסופו של דבר, גם אלו שישלימו שירות צבאי נקי מדוחות, לא יתחמקו מתחושת הפחד המכווצת את הבטן בכל פעם ששיירת הכובעים הלבנים ממתינה במרחק, בדיוק במקום אליו אתם הולכים.
"יצא לי כבר להיתקל הרבה פעמים במבצע מלביש", מספרת רב"ט טל פויר, מש"קית ת"ש בגדוד 101 של הצנחנים. "כשאני רואה אותם אני מתחילה לבדוק שהכל תקני אצלי, כי אני לא בדיוק הולכת עם דרגות ולא תמיד המכנסיים שלי בסדר. אני מבינה שיש צורך לעשות את המבצעים האלה, אבל אני חושבת שיש מקומות שצריך לשים בהם את הגבול וללכת עם ההיגיון".
הנחמה: דבר ראשון - זה קורה לכולם, וכידוע - צרת רבים, חצי נחמה. והחצי השני? טוב, מי שנתקל במבצע מלביש כנראה חזר מהבית. וזה לפחות אומר שלא סגרתם שבת (ע"ע).
להקדים תרופה למכה: היו מתוחכמים: נסו להיראות ממושמעים ורציניים, ובעיקר - היצמדו לאנשים כל-כך לא מדוגמים, שלידם אתם נראים כמי שהרגע יצאו ממצגת הסברה של המשטרה הצבאית. או שפשוט תהיו מדוגמים.
כומתת בקו''ם
כמו המדים הלא משופצרים, כמו הניסיון לעמוד בתור לאוטובוס ביום ראשון בבוקר - כך גם הכומתה הירקרקה והאנמית מסמלת את התמימות הצעירה של מי שעושה את צעדיו הראשונים בתוך המערכת הצבאית. כמה שהיא תהיה מגולחת, כמה שהסיכה תהיה משופשפת, כמה שלא תמרטו אותה או תעטרו אותה בסיכות ובחרוזים - היא לעולם, לעולם לא תיראה פז"מניקית. כזו היא, אויבתם המושבעת של הג'ובניקים ירוקי המדים, באשר הם."עם כומתת בקו"ם נראים כמו צעירים לנצח", מסבירה רב"ט נואי שטרן, מש"קית חינוך בבה"ד 7. "זה נורא. אני משתחררת בעוד חצי שנה, וזה נראה כאילו אין לי תפקיד, כאילו אני לא שייכת לשום חיל ולא עושה שום דבר חשוב בצבא. בימי ראשון בבוקר, כשאני עולה לאוטובוס עם הכומתה הזו, אני מתביישת.
"בעבר הלכתי עם כומתה שחורה, וזה בהחלט היה מפלט מהמבוכה, אבל בשנה שעברה החליטו שזהו, נגמר הכיף, ובחיל הכללי לא הולכים עם שחור אלא רק עם ירוק בקו"ם. זה היה מאכזב, ואחרי שכמעט עליתי למשפט, התחלתי ללכת עם כומתת בקו"ם".
הנחמה: גם כומתות בקו"ם עלולות לשנות את צבען (בטעות, כמובן). אם הן נשכחות (בטעות) כמה שעות בשמש (אופס), רצוי כמה פעמים בשבוע (אופס כפול), ובעיקר בעונה החמה - יש סיכוי לא רע שבקרוב יחשבו כולם שאתם גולנצ'יקים לשעבר.
להקדים תרופה למכה: אם אתם קרביים, מזל טוב - סוף-סוף הדאגה נחסכת מכם. ואם בג'ובניקים עסקינן? נראה שהדרך המובטחת היחידה היא אל זרוע האוויר או היבשה, היכן שהמדים בהירים והכומתות, תתעללו בהן ככל שתרצו, אינן ירוקות.
סגמ''ת
הסג"מת אינה תוקפת אנשים שלא בילו את מיטב זמנם בבה"ד 1, ובכל זאת - ההימצאות בקרבתם של שיכורי הגאווה העצמית עלולה להיות קשה וכואבת, ללב ולקיבה.אין עדיין עדויות נחרצות באשר למימדי תפוצתה של הסג"מת, ולא ידוע אם יש ניצולים. מה שבטוח, ה"ממני תראה וכך תעשה" הזה, שמסתובב בחדר בגב זקוף ובהבעה מרוצה למדי, יתבגר יום אחד. ייתכן שהיום הזה יבוא עוד הרבה זמן, ייתכן שעד אז תצטרכו לבלוע הרבה מאוד רוק (בכל זאת, קצין), אבל תמיד תוכלו להמציא פולקלור שלם של חיקויים מאחורי גבו, ולחכות ליום שבו הוא ישתחרר מצה"ל, או לכל הפחות - יעלה בדרגה.
"הסג"מת היא כמו החיידק האלים", ממשיל רב"ט עדן ירושלמי, מש"ק הובלה בפיקוד הדרום. "כמו שהחיידק תוקף עכשיו במסדרונות בתי-החולים, ככה תוקפת הסג"מת חלק מהקצינים בבה"ד 1, שיוצאים משם בהרגשת עליונות ומתנהגים מוזר.
הסג"מת תוקפת בעיקר אנשים חסרי ביטחון ונטולי מודעות עצמית, והפרדוקס הוא שהדרך היחידה להתמודד עם סג"מת היא ציניות, דבר שעלול לגרור משפט".
הנחמה: כאמור, המחלה אינה מידבקת בעליל. להפך, נוכחות סג"ם בחדר עלולה דווקא להפחית את הסיכוי שמי מהנוכחים יחמוד את דרגת הסג"ם.
להקדים תרופה למכה: צאו לקורס קצינים בעצמכם. לא שזה יעזור, אבל כמו כל תופעה מרגיזה - הרבה יותר קל לא לשים לב לזה כאשר אתם לוקחים בזה חלק.
נשק ארוך
הוא מכוער, משומן, וחסר נאמנות בעליל: את הסימנים הכחולים הגדולים ביותר הוא מעדיף להשאיר דווקא על ירכיהם של בעליו. אף אחד לא אוהב אותו יותר מדי, ולובשי המדים באשר הם ישמחו להוציא אותו לפנסיה מוקדמת. לשמחתם, בימינו, קשה יותר ויותר למצוא אותו במחוזותינו, את המטאטא הזה, הרובה היחיד שמשמש הוכחה ניצחת לכך שהאורך ממש לא קובע.על אף שהוא הולך ונעלם לו בהדרגה, זכרו עדיין פוקד בצמרמורת את הלילות המסויטים של הלוחמים באשר הם. גם הג'ובניקים, שבעבר עוד למדו לחיות איתו בשלום, הבינו כבר שבמקום שבו יש אלטרנטיבה - לאף אחד אין נשק ארוך.
"היה לי נשק ארוך למשך שלושה חודשים", מספר רב"ט רועי, לוחם בתותחנים. "היינו אומרים שלא קוראים לזה אם-16, אלא 'אממ... סליחה'. פעם אחת כשהייתי בשק"ם הסתובבתי עם הנשק וכמעט הורדתי את הראש לאחד המילואימניקים שישב שם, והוא רצה להרוג אותי. גם בעצמי פגעתי בהזדמנות אחרת, כשרצתי והנשק נתקע לי בין הרגליים. ממש נמרחתי אז על הרצפה. זה היה מצחיק, אבל ברצינות - לא סבלתי מהנשק הזה יותר מדי. החלק הקשה באמת היה להתגבר על הבושה".
הנחמה: עם כובע שחור, גלימה ונשק ארוך - תוכלו להיות יופי של מכשפה בפורים הבא, אף שמי ייתן ועד הפורים הבא ייכחד הנשק המאורך מנופי ארצנו.
להקדים תרופה למכה: להיות נמוכים, ממש נמוכים, רצוי בתת-משקל. עוד תראו איך כל הפלוגה בטירונות תביט בכם בקנאה כשתסתובבו עם מקוצר.
מירס
בלילות הקרים הוא עשוי להוות בעבורכם נחמה: החום שהוא מפיץ לכל עבר, הצבעים, השירים, היכולת לטלפן לקולגות צבאיות בחינם ובלי שום קשר לחרדה הנלווית מתופעות ממאירות. כמובן, בשביל זה תצטרכו להיות במקום שבאמת יש בו קליטה (רגע, לא שמענו), וכדאי גם לחבר אותו תמידית למטען, אחרת אין סיכוי שהוא יחזיק את הלילה.הבלטה הכחולה אמנם נראית קשוחה למראה, אבל למעשה היא רכרוכית בדיוק כמו הפו המחופש שתלוי עליה. וכבר למדנו: כמה שלא נשקיע בקישוטים ובשירים שמתנגנים בו, עדיין - המירס יסרב להכיר לנו תודה (ואולי כן? רגע, שוב, לא שמענו). הוא ימשיך לעכל את שאריות הסוללה שלו בדיוק ברגע הלא נכון, ימשיך לשתול במוחנו ממצאים פתולוגיים שיום אחד נתוודע לקיומם, ובעיקר - הוא יוסיף להתנכר בעיקשות למילה הכמעט גסה בעבורו: "קליטה". כמו שאמרנו - מכה.
"יש לי מירס כמעט שנה, אני מדבר בו הרבה, וזה ממש מטריד", מעיד סגן ניר. "כשקיבלתי אותו ויתרתי על הסלולרי הקודם, כי כלכלית זה הכי משתלם, אבל זה עולה בבריאות. אומרים שהקרינה של מירס כל-כך גדולה, שאם תשים אותו ליד פלורסנט, הוא ידליק אותו. מהניסיון שלי, אחרי כמה דקות מרגישים שנהיה ממש חם באוזן, וגם אין מאיפה להשיג אוזניות, שזה דבר די בסיסי. חוץ מזה, בגלל שבדרך כלל הקליטה לא טובה, אז המירס מנסה לקלוט יותר טוב, וככה הוא גם פולט לדעתי יותר קרינה וגם הסוללה נגמרת מהר יותר".
הנחמה: יום אחד, כשכולם ידברו על התרופה החדשה והמפורסמת לטיפול בהשלכותיה הכואבות של קרינה סלולרית, תוכלו לספר בגאווה שהייתם מהראשונים שעשו עליהם את הניסויים.
להקדים תרופה למכה: לכבות אותו! טלפונים נייחים, מטכ"ליים או אזרחיים, זה מה שהולך עכשיו. מה, לא שמעתם?
השניצל הצבאי
הנה, מצאנו מועמד ראוי לבייג'ין 2008: השניצל. השחיין המצטיין, היחיד שיכול לטבוע דקות ארוכות בתוך בריכה של שמן ולצאת מזה בחיים, ללא ספק ראוי לייצג אותנו בסין הרחוקה. בעצם, אם אפשר, עדיף לשלוח אותו רחוק יותר. שחיינים מצטיינים אמנם אין כאן בשפע, אבל אוכל רע - יש כאן די והותר.ובאמת, לצד הכומתה המנומרת והדיסקיות בנעליים, השניצל הצה"לי הוא ללא ספק אחד הדברים שמגרדים לכם את בלוטת השאלה המוכרת - "מי לעזאזל המציא את זה?!" נקמה ישנה ונסתרת של אחד מראשוני הטבחים הצבאיים? עודף בתרנגולות? מחסנים סודיים של שמן שאם לא נדלל אותם במהירות יקרה אסון? החידה מעולם לא הגיעה לידי פתרון. אבל זה בסדר: שנתיים-שלוש של שניצלים צבאיים יהפכו את הקיבה שלכם עמידה בפני כל מזון שעלול להיקרות בדרככם אי פעם.
"הבעיה בשניצל של הצבא היא שתמיד, לא משנה מה, יש בו גושים", מסביר רב"ט נועם בן-מרדכי, לוחם בגדוד 05. "אתה מוצא את עצמך חושב מה זה לעזאזל יכול להיות. אתה מנסה לדמיין שזה משהו אחר, לא שניצל, שזה המבורגר או משהו מהבית. אבל ברגע שהגעת לגוש אתה כבר מבין שמישהו פשוט הביא לך את האוכל הכי לא טעים שקיים".
"שניצל בבית זה בסדר, אבל בצבא זה בדרך כלל על הפנים", מסכם רב"ט גיא טלסניק, אף הוא לוחם בגדוד. "יבש, בלי רוטב, בלי קטשופ ומיונז, רק עם לחם וחרדל, ככה, כל יום אותו הדבר. ואחרי כל ביס צריכים לקום ולשתות, פשוט כי חייבים להעביר את הטעם".
הנחמה: כמו כל דבר בצה"ל, את הרתיעה מהשניצל הצבאי ניתן לפתור במילה אחת - מתרגלים.
להקדים תרופה למכה: להיות צמחוני, להיות טבעוני, לפתח הפרעות אכילה - כל דבר שעשוי להציל את הקיבה שלכם לפני שיהיה מאוחר. אה, וגם להיות קצין. זה לא מציל משניצלים, אבל זה משדרג אתכם לשניצל של קצינים.
שמירות ארבע ארבע
אח, התענוג הגדול שבלהיות לוחם. מקוצר עם רצועה משופצרת, שרירים בזרועות, התדמית האמיצה והמסכנה של מי שבקושי רואה בית, וכמובן - ארבע-ארבע. אין, אין כמו לעלות לארבע שעות שמירה, לרדת לארבע שעות, לעלות, לרדת - ומיד לעלות חזרה. אם באתם לצבא כדי להתעפץ, להיטחן ובעיקר, להסתכן בכך שתצאו מדעתכם - הרי שזוהי הדרך הקצרה והבטוחה ביותר. ובמילים אחרות: מבצע מלביש? כומתת בקו"ם? דקרון? הצחקתם אותם. מכת הבכורות של קרביי ארצנו היא ללא ספק הארבע-ארבע המשביז."ארבע-ארבע זה רע, כי אין זמן בגרוש", מספר רב"ט איתי אודסה, לוחם בתותחנים. "כל הזמן צריך לרדת ולעלות, זה משגע. לא תמיד מספיקים לנוח, בקושי אפשר לישון בלילה ואפילו למקלחת אין לך זמן. בעצם זה לשמור לסירוגין ;12 שעות ביום, שזה בסדר באופן חד-פעמי אבל קשה כשזה כמה ימים ברצף. יצא לי כבר לשמור ארבעה ימים ארבע-ארבע, ואני יכול לומר שהסוף הגיע בתחושת הקלה גדולה. פעם אחת, כשעשינו ארבע-ארבע, נרדמתי בש"ג וקיבלתי על זה שבת. זה קשה, משתדלים להחזיק מעמד, אבל פשוט לא תמיד מצליחים".
הנחמה: בכל פעם שתשבו עם החבר'ה ומישהו יתלונן על משהו, כל דבר שהוא בעולם, תוכלו לגייס את הטון הקרבי שלכם ולסכם שמי שלא עשה ארבע-ארבע מימיו לא יודע קושי מהו.
להקדים תרופה למכה: בעיקרון, הפתרון הטוב ביותר הוא הגשמת האגדה בדבר "אישור יקיצה טבעי", אך כיוון שעדיין לא הוכח שאישור כזה אכן ניתן מתישהו בכל שנות קיומו של צבאנו, נראה כי הפתרון היעיל ביותר הוא לסבול בשקט - או לשרת בצבא זר.
