מלחמת ההתשה נצרבה בזיכרון הלאומי כמלחמה חסרת אופי. לא גאולית כמו מלחמת ששת הימים, לא מחדלית כמו מלחמת יום הכיפורים, לא קיומית כמו מלחמת העצמאות ולא יומרנית כמו מלחמת שלום הגליל. בתודעת העם היא שוכבת מקופלת בבוידעם מרושת קורים, באחורי הראש, בין גולדה מאיר להסתדרות. לא כישלון ולא הצלחה כבירה. אפילו אות מערכה ניתן לה באיחור של 30 שנה.
אולי בשל כך מפתיע לגלות כי דווקא במלחמת ההתשה פרח הקומנדו הישראלי. פעולות הגרילה הועלו בפשיטה על האי גרין לדרגת אמנות. למרבית התהילה זוכה השייטת: פשיטתה על מעגן עדיבה, על המבצר באי גרין וטיבוע הטורפדות במבצע "אסקורט" עשו אותה לאגדה חיה.
החודש ראה אור ספרו של האלוף (מיל') זאב אלמוג, "עטלפים בים האדום - פעולות הקומנדו הימי במלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים". אלמוג, 72, מפקד חיל הים לשעבר, שימש בשתי המלחמות הללו מפקד השייטת ומפקד זירת ים סוף, בהתאמה. בספר מתוארות הפשיטות שנזכרו לעיל, וכן הפשיטות "אל לוע הארי" במעגן ע'רקבה במלחמת יום הכיפורים. הספר החדש הוא רק קדימון לספר רחב יריעה, שיחבוק את חמש המלחמות להן היה שותף, ויראה אור, כפי הנראה, במהלך השנה הבאה.
"הסיפור שלי פה הוא איך הצבא תופס את עצמו בציציות ראשו - ועושה תיקון", מסביר אלמוג בשיחה שקיימנו איתו בביתו. "לא תיקון של רבי נחמן מברסלב, אם כי יש כמה קווים משותפים. הצבא עושה שידוד מערכות. בודק את העובדות ומפיק את הלקחים".
והסיפור הוא אכן סיפורה של יחידה, שמעברי פי פחת נסקה לגבהים; של חיל ים דומיננטי, שהביא בפעולותיו לשינויים אסטרטגיים; של פעולות קומנדו, שאין שניות להן באפקטיביות; של מעשי גבורה שנזכרים עד עצם היום הזה, אפילו בביטאון "מערכות" הפולני, כפי שמראה אלמוג בגאווה.
אך בל נטעה: אין פה סיפור היסטורי צר, מור"ק שנועד לעורר נוסטלגיה, או גאוות יחידה. "אני בהחלט מציע לבכירי צה"ל היום לקרוא את הספר", אומר אלמוג. "וזה גם יעודד קידום מכירות", הוא מוסיף בחיוך.
התחיל בכלל בנח"ל
אלמוג נראה צעיר מכפי גילו. שיערו המלא מסורק הצדה בקפידה. קומתו כמעט ולא שחה. הוא בא מבית דתי-לאומי והתגייס בתחילה לגרעין נח"ל של תנועת בני עקיבא. "בשלב מסוים הבנתי שאני מכלה את זמני והחלטתי שאם כבר צבא אז עד הסוף". לאחר מסכת ייסורים ביורוקרטית, "נחטף" מיחידתו על-ידי איזי רהב, מפקד השייטת דאז, שהיה, כהגדרתו של אלמוג, "סגנו של אלוהים" באותה תקופה. מחשבות לגבי הסרת הכיפה קיננו באלמוג עוד קודם, אך במהלך המסלול שלו בשייטת, לא משה מראשו. לאחר קורס החובלים, שלא תחת הנסיבות, העז לחצות את הקווים.
לאחר שהשתחרר מצה"ל, ב-1986, ניהל את חברת "מספנות ישראל", שהייתה על סף פשיטת רגל, והביא אותה להבראה. ב-1995 פרש מהתפקיד אל חיק משפחתו.
ובחזרה לשנת 1968, בה קיבל על עצמו אלמוג - אז סא"ל - את הפיקוד על שייטת 13, יחידת הקומנדו הימי של צה"ל. לא רבים יודעים שדווקא בחסות הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, הייתה השייטת כישלון מהדהד. "ששת הימים הייתה כשל גדול. אף אחת מחמש הפעולות בים התיכון לא הצליחה. קיבלנו הזדמנות עצומה בחמישה יעדים מרכזיים ביחס ל-19 שנים שבהן חיל הים והשייטת לא נלחמו - והחמצנו אותה".
לידיו של אלמוג נופלת איפוא שייטת מרוטה ודואבת. "נשארו מעט מאוד אנשים, היו 32 בכוח הלוחם, כולל מפקד השייטת. את כל זה היה צריך לשנות מהקצה. שינוי מהמעלה השנייה. לא 'מור אוף דה סיים'".
כעבור שלוש שנים וחצי, עם תום כהונתו, מנתה היחידה 70 לוחמים. השייטת עטורת התהילה של ימים אלו, זו שאלפי נערים נושאים אליה עיניים מדי שנה, שמקפלת בחובה גבורה לצד יוקרה חברתית, חבה זאת במידה רבה לימי פיקודו של אלמוג.
המעניין הוא שאותם אנשים בדיוק הם האחראים גם לכישלונות ששת הימים וגם להצלחות מלחמת ההתשה ויום הכיפורים בתור אנשי מילואים. אותו גדי קרול, שבמלחמת ששת הימים השתתף בפעולה כושלת, שבה נסוגו הוא וחבריו לפני ביצוע המשימה, היה לגיבור הפשיטה המזהירה על מעגן ע'רקבה במלחמת יום הכיפורים.
פעולות הקומנדו החמקניות גרמו באותם ימים לטלטלות עזות אף בתחום המדיני. כיום, נדמה כי משקלן הסגולי ירד. המלחמה מאסיבית יותר, טכנולוגית, תלויה פחות בנועזות וביצירתיות. "פעולות מיוחדות בהיקף נרחב ביותר התבצעו במלחמת ההתשה תחת ברלב כרמטכ"ל ודדו כראש אג"ם", מאשר אלמוג.
המסר של המטה הכללי בפשיטה על האי גרין במלחמת ההתשה, היה כי הלוחם הישראלי עולה ברוחו על הלוחם המצרי, ולא רק בנשק ובציוד העומדים לרשותו, כפי שחפצו המצרים להאמין.
"האבידות הרבות גרמו לירידת המורל בעם", נזכר אלמוג. "צה"ל איבד את כוח ההרתעה וצריך היה להוכיח את עליונות הלוחם הישראלי - ולאו דווקא הטכנולוגית. נלחמנו פנים אל פנים ביעד שלכאורה נראה כלא ניתן לפיצוח. הוכחנו שאין מקום שהוא בלתי חדיר בעבורנו, וזו לא רק הטכנולוגיה האמריקאית. בערדק'ה (בפשיטה על מעגן ערדק'ה השמור במלחמת יום הכיפורים - יב"ץ) היה משהו דומה - כוח קטן וזעיר חדר להם לתוך הסרעפת במקום הכי מוגן וכל אמצעי המגן לא צלחו".
הפעולה בערדק'ה כמשל, מסביר אלמוג, מנעה את כיבוש שארם א-שייח' על-ידי המצרים. "גרמנו להם להפנות את הכוחות שיש להם להגנת עצמם - על-ידי עקיצת היתוש-העקרב".
יותר פעולות קומנדו
אלמוג טוען כי אותן עקיצות היתוש של פעם הפכו היום למחזה נדיר יחסית בהתנהלות הביטחונית. "כדי להילחם בגרילה, בטרור, השיטה האפקטיבית ביותר היא באמצעות פעולות קומנדו וגרילה גם כן. לא באמצעות הכלים הכבדים, עתירי האש והמסורבלים", חורץ אלמוג. "לרפול אמרתי: (בסוף שנות ה-70, כשחוליות טילים פעלו משטח לבנון - יב"ץ): 'למה להרים רביעיית סקייהוקים על שטינקר אחד בטבע?' אתה מוציא כל-כך הרבה שעות מנוע, פצצות, טייסים. בסוף זה כמו קרדום של מאה קילו שאתה מוריד על יתוש. הוא צוחק ממך - כי אתה לא מצליח לפגוע בו. הוא נעלם - והוא עוד מתעודד". אלמוג מביט מתוסכל בקסאמים המשוגרים תדירות מעבר רצועת עזה אל יישובי הנגב המערבי. "זה בדיוק מה שקורה עם הקסאמים - אחרי שבע שנים הם מעודדים. הדבר הפרימיטיבי הזה מציק לנו מאוד, זה בלתי נסבל. זה לא היה נסבל בשום מקום בעולם. לא צריך לקחת את הקרדומים הגדולים, אלא לעשות את זה עם חוליות קומנדו. אני חושב שזה מה שצריך היה לעשות בעזה. כמו שעושים בימים אלה בשכם".
אלמוג, הפוגש באלופי צה"ל מפעם לפעם באירועים שונים, מנצל, לדבריו, את המפגשים הללו כדי לפרוס בפני המפקדים הבכירים את תפיסותיו. "אני יודע שעזה זה לא צור או צידון או ביירות, אבל זה גם לא רחוק מזה. לא הייתי מטיל פצצות של טונה, לא רק מהטעמים החשובים של מוסר ואיך זה מצטייר בעולם, אלא מפני שזה לא אפקטיבי. אז נכון שלפעמים זה נראה כתעוזה להיכנס ללב לבו של האויב - אבל הספר בא ללמד שאפשר".
אלמוג קורא לזנוח את הארטילריה מסיבה נוספת. "זה עלול להביא לפגיעה באזרחים. אני הקפדתי מכל משמר שלא לפגוע בחפים מפשע. ידעתי שאנשים שלנו, ברגע שנתנהג כך, לא ירצו להילחם - ונאבד את המוטיבציה. ברגע שהסביבה האזרחית נפגעת, אנחנו בונים את התמיכה שלהם בטרוריסטים.
"כשטיבענו אניות בשירות המחבלים בלבנון - חייבתי את הלוחמים לצלול קצת ולחזור ולדווח לי שהם קראו את השם שלה או זיהו אותה, ורק אז להניח את המוקש. זו הייתה הנקודה הכי רגישה - הם היו עלולים להיחשף - ובכל זאת ייחסתי לזה חשיבות עליונה".
אלמוג פיקד על חיל הים מ-1979 עד 1985, יותר מכל מח"י אחר. הוא שטבע כמונח את "הקרב הימי המשולב", קרב בו שייטת 13 חודרת לאזורי החוף המוגנים בעוד מגבים אותה צוללות וסטי"לים, כאשר כלי השיט עובדים בשיתוף ביניהם.
היום, כשהגבולות הימיים מצומצמים, כשיש שלום עם מצרים, האם לחיל הים יכול להיות תפקיד מרכזי בלחימה? התחושה היא שהוא הפך לחיל שייעודו הוא ביטחון שוטף.
"אשיב לך כיהודי - בשאלה: האם חיל האוויר וחיל היבשה עושים פעולות שונות בשנים האחרונות?"
כוחות היבשה הוכיחו את חשיבותם במלחמה האחרונה, וכך גם כוחות האוויר, להם ייעוד מרכזי אם תהיה התחממות בגזרה האיראנית. חיל הים נותר מאחורי הקלעים.
"אתה רואה למה איני נלהב מהתקשורת? היא מעוותת את המציאות. גם חיל האוויר הוא לא החיל שמכריע. ראינו את זה בצורה מובהקת במלחמת לבנון השנייה. הם גורם חשוב, אולי אפילו מרכזי בהכרעה שנעשית ביבשה. חיל הים אף הוא לא מכריע, אבל היום יותר מפעם הוא יכול לתרום להכרעה של צה"ל באופן משמעותי. לפי דעתי, צה"ל לא ממצה את היכולת הזו".
חיל הים הוא התשובה
במלחמה האחרונה צפה אלמוג מהכורסה. מפרשנויותיהם של האלופים בדימוס, שחלקם בחר להשמיע טענות קשות נגד צה"ל לאחר המלחמה, הוא לא מסתיר את הסתייגותו. "לא מקובל עליי לדבר על נושא מבלי שאני יודע את העובדות". עם זאת, בהיסטוריה הוא בקיא ולשיטתו ניתן היה להפעיל אחרת את חיל הים. "בשל"ג הנחתנו כוחות בעורף האויב. חיל הים נתן אז גם סיוע באש לאוגדת הצנחנים שהתקדמה מצידון לאורך החוף ועד ביירות".
אלמוג טוען כי גם פעולות הקומנדו כמעט שנפקדו מהמגרש הלבנוני הפעם. "לא הפתיעו אותם. בפשיטה שביצעה השייטת בצור היא פגעה במשגרי הקטיושות. את זה אפשר היה להרחיב למימדים הרבה יותר גדולים".
העוצמה האווירית האדירה של ישראל, לדברי אלמוג, עשויה להיות תלויה על חוט השערה. במצב כזה, חיל הים הוא התשובה בעיניו. "במלחמת לבנון השנייה שיתק גשם של טילים את כל הצפון. מה היה קורה אם גשם כזה היה משתק את שדות התעופה עם טילי קרקע-קרקע מאולתרים? סטי"ל או צוללת בים לא יכולים היו להסתתר ולהפעיל חימוש רציני?
"אלו האלמנטים האופייניים של שדה הקרב היום - טרור וטילים, אלו בדיוק האמצעים שעלולים לשתק את העוצמה האווירית שלנו. באמצעות כלי הים שלנו אפשר לפגוע בטילים שמכוונים אל מדינת ישראל, מבלי להיפגע. כל אומות העולם מכירות בזה. בשתי מלחמות המפרץ, ביוגוסלביה ובאפגניסטן - כל יכולתן באה מן הים".
דומה שהפגיעה באח"י חנית הפכה לזיכרון שייצרב בתודעה יותר מכל פעילות אחרת של חיל הים במלחמה.
אלמוג, כמי שכתב את האפיון שעל בסיסו תוכננה הספינה, נמתח בכיסאו וגביניו מתכווצים כשסוגיית הסטי"ל הפגוע עולה.
"אין נשק בעולם - ואני אומר כאן משהו טוטאלי, שהוא חסין מפגיעות, אם הצד השני יודע לנצל שגיאה שלנו כדי לפגוע בו. אלו העובדות הידועות לכולם. אני לא מחפש אשמים. אין פלא שהיא חטפה. יחד עם זאת היא לא רק שרדה. היא הגיעה בכוחות עצמה.
לא גררו אותה. היא הפעילה את מערכת בקרת הנזקים וכיבוי האש. זה הישג. זה לא מעיד על הכלי, לא על הסיסטם, אלא רק על העובדה שזה לא הופעל כהלכה".
אלמוג צפה בסטי"ל הפגוע מעברו השקט של מרקע הטלוויזיה. בביתו, כשהוא מוזג מים חמים מקנקן כסוף אל כוס זכוכית, הוא כלל לא מתגעגע לעברו השני. "על אצבעות יד אחת תוכלו לספור את מספר הפעמים שאני, כמפקד זרוע, דיברתי עם התקשורת. אמרתי לרמטכ"ל תמיד - בשם צה"ל צריך לדבר או הרמטכ"ל או דובר צה"ל. היום כל סג"ם יש לו מה לומר לאומה, והוא לא תמיד יודע את התמונה השלמה".
המילה "פוליטיקה" מעבירה תזזית עצבנית של גועל בעמוד השדרה שלו. "קיבלתי המון הצעות. בשום פנים ואופן לא רציתי לראות את עצמי שם. יש מעט מאוד קשר בין הכישורים של אדם לבין התוצאות שהוא יכול לחולל במסגרת הפוליטית. אנשי הצבא שקופצים לפוליטיקה באים לנהל את המדינה כשהם מכירים את האזרחים רק במסגרת הצבאית. זו חוצפה ועזות מצח. כשאתה בא לנהל קבוצת אנשים, לא יכול להיות שלא תכיר את דרך חייהם".
כתיבתו של אלמוג בספרו נאמנה לעובדות, תיעודית, נוקדנית כמעט. הוא בא לספר אמת צרופה. "יש המון תובנות אישיות שממלאות את החללים בין אבני הבנים. פה התמקדתי באבני הבניין. בעיקר כי מה שפורסם בעבר היה שיבוש חמור של העובדות".
המלט הזה, זה שנשכח בספר, צף היום, בחייו של אלמוג. "הבן הצעיר שלי, שכבר לא כל-כך צעיר, נולד בין האי גרין ומבצע אסקורט. אשתי הייתה איתו בהיריון בחודש השמיני כשעליתי על האי גרין, ולא הקדשתי לה תשומת לב. אני שלם עם עצמי היום, אפילו מאושר, כי יש לי בנים וכלות ונכדים ונכדות - ולא עשיתי די במעלה הדרך".
