כאשר סיפרו לי לראשונה על הכנס הארצי של מגמה ירוקה, שנושאו "הנגב- פח האשפה של ישראל", חשבתי לעצמי שזה יכול מאוד נחמד ומעניין, אך למי יש זמן? הלא ענייני היומיום והדאגות הבלתי פוסקות בטוח לא יאפשרו לצפוני שכמותי "לבזבז" יומיים שלמים על כנס בדרום הרחוק. מה גם שמספר הפעמים בהם ביקרתי בנגב קטן מכמות הימים שאפשר לנשום אוויר נקי בחיפה בקיץ.
אפילו חלפה בי מחשבה סוררת, הנגב ששטחו מהווה מעל 60% מישראל, משופע בכל כך הרבה מרחב מדברי, כך שאולי באמת כדאי לנצלו כסוג של מתקן אחסון לפסולת ושפכים. במיוחד לאור העובדה שאני גר מספיק רחוק משם. אבל רגע, במחשבה שנייה: כנס ירוק... ריכוז גדול של בחורות... חייבים לשמור על הנגב!!!
בן גוריון בוכה על החלום
קצת רעל מזוקק
חמוש במוטיבציה מחודשת ובמשקפי שמש, הגעתי יחד עם כמה עשרות פעילי מגמה ירוקה מכל רחבי הארץ, לבאר שבע. פתחנו בסיור מודרך ברחבי המטרופולין מטעם ארגון "סטארט-אפ", שמטרתו קידום צעירים בבאר שבע ובנגב. מה לא היה שם? העיר העתיקה, היכל העירייה (שהייתי תובע את האדריכל שלו על טעם רע במיוחד), מרכז הצעירים, ושאר מטעמים. מנקודת תצפית התבוננו במלוא תפארתה של העיר, בתנופת הבנייה והפיתוח האדירה, במתקני הספורט המרשימים ובנוף המדברי המהפנט. האידיליה נפגמה קמעה עת חזינו בענן העשן המיתמר ממתחם רמת חובב דרומית לעיר. סיפרו לנו שברוח דרומית העשן מגיע היישר לבאר שבע. כל כך רציתי לחוש את ריחו המשכר של הרעל המזוקק, שדובר כה רבות בשבחו. אך באותו היום לא זכיתי.
נכנסים ברמת חובב בכל הכוח
בהמשך נחתנו באכסניית בית יציב, שם ביצענו פריקה (של חפצינו), חילוץ (של עצמותינו) ופריסה (של מזוננו). לאחר שאכלנו לשובע, התכנסנו באולם ההרצאות כדי להתחיל את יום העיון שלשמו באנו. המרצה הראשונה, ד"ר שלומית תמרי ממכללת ספיר, דיברה על האבסורד במדיניות "יהוד הנגב". בשם מדיניות זו מוקמים על כל גבעה שנייה יישובים מיניאטוריים, הגורמים להרס הנוף, תפיסת שטחים פתוחים, בזבוז אדיר של משאבי טבע והגברת זיהום האוויר.בהמשך היא סיפרה על המפעלים הכימיים ברמת חובב, שאמנם מייצרים כל הזמן חומרים רעילים חדשים מבלי לנטרלם, אך עם זאת גם מספקים תעסוקה לתושבי הסביבה. ואני מציע: פרס ישראל למנהלי המפעלים, על שהם מוכנים בנדיבותם הרבה בכלל להעסיק עובדים. אז מה אם במקרה הם גם מרעילים את כל תושבי הסביבה, לא ביג דיל.
בהרצאה הבאה, שניתנה על ידי נציגות ארגון "בוסתן לשלום" התוודענו להיבטים סביבתיים בכפרים הלא-מוכרים בנגב, כגון זיהום נחלים, הרס מכוון של שדות חקלאיים על ידי הממשלה, בעיות בריאותיות ועוד. בנוסף לכך, תעשיית "פצלי השמן" זכתה למתקפה חזיתית. בתיאוריה זה נשמע מבטיח: מיצוי שמן או דלק מסלעים, ומכירת החומר כ"דלק נקי". בפועל, מסתבר, מדובר ברעיון שכבר נחל כישלון מוחץ ברחבי העולם והמהווה סכנה בריאותית חמורה. כעת, משהעניין בטכנולוגיה זו גובר אצלנו בארץ, יש חשש לכניסה של תעשייה מזהמת נוספת אל מישור רותם, הרווי בזיהום גם כך. לאור העובדות הקשות, לא התפלאתי כאשר המרצות הנחמדות הודו כי הנושא מעסיק אותן יומם וליל. פצלים יקרים, מצאתם לכם עם מי להתעסק.
לאחר הנושאים הכבדים שהוצגו בפנינו, קיבלנו סופסוף אתנחתא בדמות דיון קליל על, איך לא, רמת חובב. זענו בכיסאותינו בעצבנות כאשר שמענו כי מתוך מאות החומרים המסוכנים הנפלטים מהמפעלים, כגון מתכות כבדות ודיאוקסינים, הידועים כמסרטנים, מנטרים רק 25. כחכחנו בגרוננו בכבדות כאשר נודע לנו כי התקנים המיושמים כיום מתבססים על תקן גרמני מיושן.
ראשנו הסתחרר במהירות עת התבשרנו על עשרות מקרי החריגות מתקן זה בשנה. הזדעזענו לשמוע על האחוז הגבוה של מחלות נשימה, סרטן, מומים מולדים והפלות בקרב תושבי האזור וקיבתנו הרגישה לא עמדה בזה יותר (או שפשוט היינו רעבים מדי...). אבל נדמה לי שהבנו את המסר: נכנסים ברמת חובב בכל הכוח, למען יראו וייראו.
תחינותינו הנרגשות להפוגה בגשם הזלעפות של החדשות הרעות נענתה לבסוף, ופונקנו בארוחת ערב דשנה ואף בגשם זלעפות אמיתי. אחריה שעשענו את עצמנו במשחקי חברה, כגון זלילת סופגניות, תחרות ההמנון המצטיין ועוד מיני טובין. עם תום המשחקים, המבוגרים ברוחם פרשו לחדריהם, הצעירים בנפשם יצאו לפאב, והלפלפים במהותם, (כמוני) נשארו לשחק משחקי קלפים, להיזכר במיטב פרקי "מסע בין כוכבים", ולדסקס על שלום עולמי. אבל כל דבר טוב מסתיים, וכך גם העמידים מבינינו נאלצו להיכנע לעיניים הטרוטות ולשכב על מיטתם (לבד, לפחות ככל האמור בי).
אנו נושאים לפידות
לאחר שינה ערבה ומתמשכת, הקצנו ליום חדש וסגרירי, עדיין מנסים להתאושש מפרעות האתמול. לאחר החלפת חוויות קצרה בארוחת הבוקר, זכינו למנה גדושה ומרתקת של הרצאות: רן מלמד, סמנכ"ל עמותת "ידיד", קרא לשיתוף פעולה משמעותי יותר בין ארגונים חברתיים לסביבתיים. בהרצאתו השמיע ביקורת מרומזת על אי אלו סביבתיים, שאינם שמים דגש מספיק על הצד החברתי; נציג הכפרים הלא-מוכרים בנגב, חסיין אל- רפאעיה, הלין על ההתייחסות המבישה של השלטונות לבעיותיהם; סדנת תכנון בניהול אבי דבוש, מארגון "שתיל", וקצרה היריעה מלפרט.אך כולנו כבר ציפינו בקוצר רוח ל"דובדבן בקצפת" של הכנס: ההפגנה המתוכננת מול רמת חובב. מסתבר שתהליך גישור שנעשה לאחרונה בין רמת חובב למשרד להגנת הסביבה הביא להסכם, אשר מצד אחד לחלוטין לא פותר את הבעיות הסביבתיות שהוצגו לעיל, ומצד שני מספק לרמת חובב אסמכתא ממשלתית רשמית להמשיך בשלה.
בעקבות ההסכם, יוזמת משרד הביטחון להקמת עיר הבה"דים בצומת הנגב, בקרבה מסוכנת לרמת חובב ובכיוון הרוח הצפון מערבית הנפוצה, קיבלה אור ירוק. כלומר, לא מספיק הסבל של תושבי האזור, הנקרעים בין הצורך בתעסוקה לבין ההגנה על בריאותם, כעת גם הולכים להרעיל חיילים האמונים על הגנת המדינה. אכן, לקחים רבים נלמדו מפרשת לוחמי השייטת והקישון.
ששים אלי קרב, מצוידים בכרזות מעוצבות ולפידים בוערים, הגענו אל שער הכניסה למתחם רמת חובב. מיד עם צאתנו מהאוטובוס, חשנו בארומה המדהימה הממלאת כל חלקת אוויר פנויה, שאפילו אותי, כחיפאי המתורגל בניחוחות מהסוג הזה, השאירה פעור פה. בלי שהות מיותרת פתחנו בצעדה הפגנתית לעבר פסל דוד בן- גוריון, המהווה תזכורת לחזון הפרחת (ולא הסרחת) השממה.
הקהל ה"עצום" ששהה במקום, וכלל שלושה צלמי עיתונות, יכול היה להעריך בקלות את היצירתיות הבוקעת מגרוננו הניחר, כששרנו פזמונים כמו "רמת חובב מביא סרטן, זה מסוכן זה מסוכן", או "קשה באימונים, סרטן בקרב". בתום המיצג האומנותי שקולו הדהד למרחקים, שמנו פעמינו לתוככי האוטובוס החמים שהחזיר אותנו הביתה, איש איש אל מעונו הקט.
במהלך הכנס נחשפתי לנושאים רבים ומגוונים מנקודות מבט שונות, שחלקן לאו דווקא מתאימות להשקפה "הירוקה" הקלאסית. הושם דגש מיוחד על סוגיות סביבתיות-חברתיות בפריפריה בכלל ובנגב בפרט, ועל התוואי שמגמה ירוקה צריכה לסלול לעצמה: התמקדות בנושאים ירוקים מול הצטרפות למאבקים אחרים.
אהבתי במיוחד את העובדה שברוב המקרים לא ניסו להאכיל אותנו בכפית לפה, אלא ידעו לעמת גישות מנוגדות ולהכריח אותנו לגבש את המסקנות בעצמנו. אבל יותר מכל, אנצור מהכנס את האווירה המגובשת והכיפית, ואת התחושה שכל אחד מאיתנו שותף לעשייה חשובה ומשפיעה. כפעיל חדש יחסית, הכנס בהחלט עודד אותי להמשיך ואף להגביר את האקטיביזם שלי. נסו גם אתם וצפו להפתעות. (כמו זו שחיכתה לי בשובי השמשה האחורית של רכבי מנופצת לרסיסים. כנראה מישהו לא אהב את העיצוב של האוטו...).
בועז מטלון הוא פעיל בתא הטכניון.
