האיזור האישי שלי
כאן נרכז עבורך באופן אוטומטי את כל תחומי הלימוד שהתעניינת בהם בעת ביקורך באתר
הבחירות שלי
להכוונה מקצועית חינם השאר פרטים ונציגנו יחזרו אליך

בדרכו שלו

שנה חלפה מאז שסא"ל עודד הלוי איבד את הוריו בפיגוע התאבדות. היום הוא מעדיף להסתכל קדימה מאשר להיזכר ולהתעצב

נוף נתנזון | 28-02-2007 17:53:00

כשסא"ל עודד הלוי מנתב את הג'יפ שלו באחד הערוצים של נחל הגעתון, חיוך גדול נמרח על פניו, גם כשנתזי בוץ נדבקים לרכבו. "ככה זה כשאתה מחפש אקשן", אומר האיש שעד לפני שלושה חודשים עמד בראש גדוד האיסוף של פיקוד הדרום.

במשך שנתיים שימש מפקד הגדוד, אחראי על שלושת הגבולות הדרומיים של המדינה, רץ מאירוע לאירוע, מתריע מפני מבריח סמים בגבול מצרים ומפני מחבל חמוש על גבול נחל עוז. בינתיים הוא יושב בביתו שבקיבוץ כברי הסמוך לנהריה, ומחפש אתגרים חדשים, חמוש במשקפי שמש ספורטיביים במקום באם-16 מקוצר.

"הדבר הכי קשה", הוא טוען, "זה לשמוע בחדשות על אירוע שבו נהרגו שני מחבלים על ציר כיסופים, ולמנוע מעצמך להתקשר למ"פ שבגזרה ולשאול אותו מה קרה. פעם הייתי מאחורי החדשות, היום אני סתם שומע אותן".

אולם מעבר ל-180 המחבלים שזיהו חייליו בתקופה שהוא היה המג"ד, ול-58 המטענים שחשף הגדוד, סא"ל הלוי כבר היה במרכז מהדורת החדשות. הוריו, רפי ואילנה, נרצחו בפיגוע התאבדות לפני שנה, כאשר מחבל עלה על רכבם בדרך להתנחלות קדומים מערבית לשכם, והרג בנוסף שני טרמפיסטים נוספים שהיו עמם.

מכל המקומות, נחל עוז, כיסופים, התוחמת הצפונית, גבול מצרים וכרם שלום, השכול היכה במג"ד דווקא בבית הוריו. את ימי השבעה הוא העביר בביתו בצפון, בזמן ששלושת אחיו ישבו בבית ההורים בקדומים.

"חזרתי לגדוד אחרי חמישה ימים", משחזר הלוי. "מיד אחרי האזכרה נסעתי דרומה, אבל אם זה היה תלוי בי הייתי חוזר כבר ביום שאחרי לגדוד. היה לי מספיק מה לעשות ומספיק אנשים לדאוג להם. השיטה שלי להתמודד עם מה שקרה היא ריפוי בעיסוק, כי מאוד קל להישאב לאבל ולעצבות. כמובן שיש פינה לא נעימה בלב והיא כואבת, אבל אני חושב שהחיים ממשיכים הלאה".

לא היו רגעים שנשברת? בכל זאת, ההורים שלך נהרגו בפיגוע.
"לא, כי אין בעיניי ממה להישבר. דברים רעים קורים. אנשים לא חיים לנצח וצריך לדעת איך להמשיך הלאה. אני עושה את זה שחור ולבן כי זה פשוט ככה. אני יכול להשפיע על מה שהיה? לא. יש הרבה דברים שאני יכול לעשות כדי שכמה שפחות אזרחים נוספים ייהרגו כמו ההורים שלי".
בכית?

"לא. הבכי הוא צורך פנימי של אנשים להתמודדות עם כאב. לי לא ירדו דמעות פשוט כי כל אחד מתמודד עם זה בדרך שלו".
איך חוזרים לגדוד אחרי שמאבדים את שני ההורים?
"באוטו".

סא"ל עודד הלוי. "אפשר להגיד שאנחנו אנשי הדממה של פיקוד דרום". (ברית שליט)
סא"ל עודד הלוי. "אפשר להגיד שאנחנו אנשי הדממה של פיקוד דרום". (ברית שליט)

הסקרנות מקשה
ממרפסת ביתו שבקיבוץ משקיף סא"ל הלוי על גבול הצפון, והאנטנות ממוצבי ראש הנקרה הן עדות אילמת לתקופת המלחמה שעברה על משפחתו של המג"ד. באותו הזמן נאלץ הלוי להתמודד עם איום אחר בדרום. בינתיים הוא ממתין לתפקיד בחיל מודיעין השדה, ומחפש יעדים נוספים לכיבוש. "אין יום שאני לא חושב על הגדוד", אומר הלוי. "הייתי רגיל לדעת על כל דבר שקורה און ליין, ועכשיו הסקרנות מקשה עליי מאוד".

הלוי, בן 36, חי עם בת זוג עמה הביא לעולם שני ילדים, התפנה כעת ללימודי תואר שני במשפטים. הוא החל את דרכו דווקא בקורס טיס, ולאחר שנה נפלט מהמסלול לשמים. משם דווקא הכומתה האדומה שלטה, כששימש בתפקידי קצונה שונים בצנחנים, בין היתר כקצין מבצעים בגדוד 101 ובסיירת החטיבה.

בגיל 25 מונה לסגן מפקד גדוד שבדיוק הוקם בלבנון, ועם הקמת בית-הספר למודיעין השדה, שימש רע"ן מפקדים ורע"ן מקצועות.
מצוקי עובדה הצפין אך מעט למפקדת גדוד נשר, לפקד על החיילים שפרוסים על פני 575 קילומטר של קו גבול, מקור לגאווה בעבור הלוי, שכן הגדוד שלו פעיל בגבולות עם רצועת עזה, מצרים וירדן.

"אין ספק שהיכולת שלי להשפיע על אנשים כמג"ד היא הדבר שאני הכי אהבתי בתפקיד", מספר הלוי. "הגדוד הפך עם הזמן ליחידה של מאות חיילים. כמעט שהכפלנו את מספר הפלוגות שלנו. הגידול מוכיח מעל לכל את הצורך והאיכות שבמערך מודיעין השדה, ובכלל ביחידות איסוף בשטח. מאז 99', כשהחיל הוקם, יש גידול של כ-300 אחוז במספר החיילים".

הלוי מעיד כי הוא מודע לכך שהוא "חושב בדרך כלל שונה מרוב האנשים". דיבורו ישיר אך לא תקיף, ואת סוף המשפטים מלווה בדרך כלל חיוך קל. כשהוא מספר על גדוד נשר, החיוך מלווה את דבריו מההברה הראשונה ועד לאחרונה.

"אין לי ספק שהגדוד הוא יחידה קרבית לכל דבר, והבנות הן חלק בלתי נפרד מכך. כראיה לכך, מאות כלי נשק, עשרות קילוגרם חשיש והרואין שתפסנו, וכמובן, המחבלים שנתפסו או שנהרגו בזכות עבודת האיסוף וההכוונה של חיילי הגדוד.

"בזכות אותה חיילת שבארבע בבוקר גילתה ארבעה מחבלים שמנסים להסתנן לקיבוץ נחל עוז בחסות הערפל והחשכה, כשאף אחד אחר לא מצליח לזהות אותם, התושבים יכולים לישון בשקט. לכל החיילים בגדוד יש את אותה משימה, בין אם זה החייל שצריך להסתוות בדיונה ברצועה עם ציוד כבד על הגב, ובין אם זו החיילת בהר חריף שכל הלילה עקבה אחרי מחבלים והכווינה כוחות לכיוונם".

מפריע לך שאת התהילה על העבודה שלכם קוצרות בעיקר יחידות אחרות?

"בעיניי לא, כי אני חושב שחלק גדול מהיכולת של גדוד איסוף נעוץ בעובדה שהוא לא חשוף, ושהאויב לא מודע לכל היכולות שלו. מה שבסוף חשוב הוא אם יש ביטחון לאזרחים ואם הם יכולים ללכת לישון בשקט.

"יחד עם זאת, אפשר להרגיש שזה קצת חסר לחיילים ששומעים על הטנק שהרג שני מחבלים, ולא על גדוד האיסוף שגילה אותם והכווין את הכוח. לחיילים זה קשה אבל אני קיימתי לא מעט שיחות בנושא, וניסיתי לגרום להם להבין שהעבודה בצללים היא לא פחות חשובה מכל דבר אחר, ושהעבודה בצל היא הטובה ביותר. אפשר להגיד שאנחנו אנשי הדממה של פיקוד דרום".

לא רק בחמ"ל
בתקופת הלוי גם הושם דגש על קידום הבנות הלוחמות בגדוד, והלוי מבהיר לא פעם במהלך הריאיון כי כשהוא מדבר בלשון זכר על החיילים בגדוד, הוא מתכוון לשני המינים.

"תצפיתניות זה המקצוע הכי לחימתי והכי מאתגר שבת יכולה לעשות בצבא", הוא טוען. "היום הבנות לא רק יושבות בחמ"ל, אלא גם נמצאות בשטח עם רכב תצפית, ובאחרונה הקמנו גם פלוגה של לוחמות איסוף שנותנות מענה באזורים בעייתיים.

"אני לא רואה שום סיבה שבגללה בת לא תוכל לעשות פעולות בשטח שבן יכול לעשות. הכל לפי הכשירות של הלוחמת. אני אמנם לא פמיניסט, אבל אני מגדיר את עצמי כפלורליסט ומאמין גדול בשוויון הזדמנויות. היום יש מפקדת פלוגה בגדוד, ואני לא רואה סיבה מדוע בתוך שנתיים עד ארבע שנים לא תעמוד בראש הגדוד מפקדת".

אך אם יש אירוע שיכול להעיד על אופי הפעילות ורמת הסיכון במקומות שבהן מוצבות בנות הגדוד, אזי שמדובר באחד האירועים הקשים שפקד את חייליו של סא"ל הלוי, כאשר מחבל חדר לבסיס גדוד שמשון בנצרים ב-2004, והרג שלושה חיילים, ביניהם שרית שניאור ז"ל, חיילת בגדוד שהייתה מופקדת על פעילות איסוף במקום.

"אין ספק שאחרי אירוע כזה יש הלם בגדוד", מספר הלוי. "האירוע שבו שרית נהרגה גרם לחיילים להבין שהתפקיד שלנו הוא לא רק לשבת בחמ"ל, שיש בו רמת סיכון גדולה, וברגע האמת אנחנו נחתור למגע עם האויב. זה אירוע לא קל שהזכיר לכולנו שאנחנו לא נמצאים בשוויץ ואנחנו לא מתאמנים סתם. הכל בשביל להכניס לתודעה שזה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו במהלך פעילות. מבחינתי זו הייתה גם נקודת מבחן לגדוד; האם נצליח לשמור על זכרה של שרית ובעיקר לשמור על קשר עם משפחתה. אני שמח שגם בזה עמדנו".

מאז האירוע מקיים הגדוד מדי שנה מירוץ שליחים לזכרה של שניאור, שיוצא מנחל עוז עד לשוהם, שם מתגוררת משפחתה. "הגדוד הוא משפחה לכל דבר, וכמו בכל משפחה קורים גם דברים טובים וגם דברים רעים. משפחה זה משהו שצריך להיות חזק ויציב, למרות פריסה גדולה בשטח ומספר גדול מאוד של חיילים. זה אתגר גדול ללכד את כולם סביב זהות אחת, ואני חושב שהיום הגדוד הוא מאוד משפחתי, יציב ובעיקר חזק.

"חשוב לי גם להוסיף שבמהלך השנה הזו הדבר שהכי עזר לי להתמודד עם הקשיים בגדוד הוא המקבץ האיכותי של הקצינים והנגדים שהיו אבן יסוד שעליה נשענתי בתקופה הזו".

שמע את הבשורה בטלפון
החוזק והחוסן האישי של המג"ד נאלצו לעמוד במבחן כאשר האסון היכה בו דווקא מבית, כשבלילה אחד בחודש מארס אשתקד נרצחו הוריו. "הגעתי הביתה אחרי שבועיים שהייתי בצבא וקיבלתי טלפון מאחותי שאמרה שההורים לא עונים לה, ושהיא שמעה איזו שמועה על משהו שקרה בדרך לקדומים", הוא נזכר.

הלוי לא מיהר להתרגש, וניסה להרגיע את אחותו. הוא ידע שמעבר הוריו לקדומים כרוך בסיכון, אבל לא התעסק בניסיונות לשכנע אותם לחזור להתגורר בתוך תחומי הקו הירוק. "הייתי עסוק, לא בעצמי, לא בשעות שינה ולא במשפחה; היה לי גדוד שלם להתעסק איתו".

לאחר שיחת הטלפון עם אחותו הוא צלצל לחבר שהכיר בפיקוד המרכז ונתן לו את פרטי הרכב שבו נסעו הוריו. "הוא התקשר אליי בחזרה ואמר: 'אני רועד כשאני אומר לך את זה, אבל הפרטים מתחברים למה שאמרת לי'".

הלוי עלה על רכבו והחל לנסוע, והגיע לצומת שבו התרחש הפיגוע אחרי שסיימו לכבות את השריפה ברכב ההורים.
מה עובר עליך בנסיעה לשם?

"תחושה לא נעימה כשזה מכה בך אישית, אבל זה חלק מההצדקה למה שאני עושה ביומיום, ושדברים כאלה יכולים לקרות. אם הצבא יפעל נכון, יהיו פחות אירועים כאלה".

על אף קור הרוח שהוא מפגין, ניכר על פניו כי מדובר בנושא שהוא מתקשה לשוחח עליו. הוריו, רפי והלנה הלוי ז"ל, נסעו לביתם שביישוב קדומים, ובאזור קרני שומרון עצרו לאסוף שלושה טרמפיסטים שעמדו בצד הדרך, אחד מהם לבוש כחרדי. לדברי עדי הראייה, חברים של הזוג שנסעו אחריהם, החל רפי, שנהג ברכב, להגביר את המהירות מעט אחרי הצומת המוביל לעמנואל. בסמוך לכניסה ליישוב קדומים סטה הרכב במהירות מדרכו וביצע פניית פרסה. הרכב נעצר והתפוצץ.

יש שסבורים כי על-ידי הפרסה שביצע רפי, אביו של עודד, נמנע פיגוע קטלני בתוך תחומי היישוב. גם סא"ל הלוי סבור שזה מה שאכן קרה באותו הערב. "מתאים לאבא שלי להימנע מלהיכנס עם מחבל לתוך קדומים באוטו. אני משער שהם הבינו באיזשהו שלב שהוא בעצם מחבל ולא אדם חרדי, וביקשו ממנו לרדת מהרכב. אז הוא הבין, או שהוא לא יעשה פיגוע בכלל או שהוא מתפוצץ ברכב", הוא אומר בניסיון לשחזר את מה שהתרחש בתוך רכב הוריו בדקות האחרונות לפני מותם. "אם הוא היה רוצה מלכתחילה לבצע פיגוע ברכב הוא היה מתפוצץ מיד כשעלה עליו, אבל כנראה שהוא רצה להיכנס לתוך היישוב והחל ויכוח ברכב בין הוריי למחבל".

אביו של עודד, רפי, שימש רכז הביטחון של קדומים, ואמו הלנה שימשה מנהלת המועדונית ביישוב. מכריהם העידו על ההרמוניה הגדולה שפרחה בין בני הזוג. הלנה, עולה חדשה מברזיל, הכירה את רפי, דור שמיני בארץ, והאהבה פרחה.

רפי, בניגוד לתושבים אחרים בקדומים, היה בקשרי ידידות עם תושבי הכפרים באזור ודיבר ערבית. לדברי עודד, אביו נחשב כמגן הזכויות של הכפרים ואם הייתה בעיה כלשהי היו תושבי הכפרים, פונים אליו ומבקשים את עזרתו.

"הוא היה עומד שם ומוודא שאף אחד לא מפריע להם לקטוף את הזיתים במסיק, היו לו חברים פלסטינים, לא חברי נפש אבל חברים. אם מישהו בכפר היה צריך עזרה אבא שלי היה בא איתו. הוא הכיר את המנטליות והשפה".

לעומת רבים שרואים בהתמודדות של אביו עם המצב אליו נקלע מעשה גבורה, עודד אינו מתייחס אל אביו כגיבור. "אבא שלי הוא אבא שלי. התואר שלו כגיבור לא הופך את המוות שלו ליותר קל".
מה למדת ממנו?

"הרבה דברים, אבל נדמה לי שבעיקר למדתי על תגובות כדרך התמודדות, איך להסתכל על דברים בהומור, קשר למדינה, קשר לאנשים אחרים. הוא היה אדם חברתי. הוא ואמי אימצו הרבה משפחות צעירות ונהיו חברים שלהם. לקחתי הרבה מהוריי ומאבי במיוחד".

אתה חושב שהאירוע הזה השפיע עליך, שינה בך משהו?
"לא, זה השפיע עליי כמו שכל אירוע בחיי השפיע עליי. אם אני לא טועה, כבר בשבת שלאחר מכן היה אירוע בגזרה של הגדוד והתעסקתי גם בו".

הלוי מספר כי לאחר האירוע הקשר בינו לבין אחיו ואחיותיו התחזק משמעותית. "אם לפני כן היה יום הולדת לאחת האחיות, והייתי מתחמק ושולח לה איזה אי-מייל, אז היום אני משתדל להגיע ולהיות שם".

רצו להיקבר בקדומים
הוריו של סא"ל הלוי נקברו ליד ביתם שבקדומים למרות האפשרות שבמקרה של פינוי ייאלצו להעביר את קבריהם, בדומה למקרה פינוי הקברים בגוש קטיף. "זה מה שההורים היו רוצים. אני מודע לסיכון שאולי יצטרכו להעביר את הקברים. אם נצטרך אז נעביר".

הלוי מעיד על עצמו כי הקשר שלו עם משפחתו לא היה מאוד הדוק, אך למרות זאת הוא אינו מתחרט על בחירתו בצבא כחלק מרכזי בחייו. "אני מבין קצת מה הפסדתי, אבל אני חושב שהייתי עושה אותו הדבר גם עכשיו כשאני יודע. אין תחליף לרמת הסיפוק העצמי שאני חי בה בצבא. אני ישן רק שעתיים בלילה וקם עם חיוך כל היום. כשהייתי רואה מישהו שהשפעתי עליו, היית אומר, 'וואלה, נגעתי בהם והשפעתי'. כשאתה עסוק בלדאוג לאחרים אתה שוכח את עצמך".

הלוי נולד בקיבוץ הדתי בארות יצחק וגדל במושב בעמק יזרעאל. בגיל 12 החליט להוריד את הכיפה וללכת נגד הדרך הדתית-מסורתית שבה הלכו הוריו. "פיתחתי מודעות עצמית והיו לי מלחמות עם ההורים. לא הסכמתי לעשות בר מצווה ודברים כאלו, זה פשוט לא היה נראה לי הגיוני, לא אז ולא היום".

ואיך הגיבו לשינוי הזה בבית?

"למדו לחיות איתי. בתוך הבית כיבדתי את הדרך של ההורים שלי, ומחוץ לבית עשיתי מה שאני רוצה. היו הרבה ויכוחים ושיחות על הנושא בבית".

הלוי מסביר את השינוי שעבר בגיל 12 וטוען שאם כל אחד היה שואל מדי פעם את השאלה למה, דברים רבים לא היו נעשים בדרך שבה הם נעשים היום.

"רוב האנשים בעולם לא שואלים את השאלה החשובה ביותר: למה. למה אנשים מתחתנים? אין סיבה להתחתן. אנשים מתחתנים רק כי כולם עושים את זה. אם מישהו שואל את עצמו למה, והתשובה לא מספיק טובה בעיניו, אז שלא יעשה את זה, בין אם זה לקנות בית, להתחתן או להתגייס לצבא. חלק מהמהות של מי זה עודד היא לשאול למה".

בינתיים הוא ממתין בקוצר רוח לצלצול מכשיר המירס שלו, מחכה להקפצה כלשהי. מדי ה-ב' כבר נמצאים בתא המטען, מאובקים ומעט דהויים, ממש כמו בשטח.

"אחד הדברים הכי קשים זה לישון בלילה ולא לקבל שיחות מהשטח על אירועים", הוא אומר בנוסטלגיות. "עכשיו אני עסוק בלחפש אתגרים שישתוו לסיפוק שהיה לי כמג"ד. האמת? נורא משעמם באזרחות".

כלים שיעזרו לך לבחור מה ללמוד
המבדק
מחשבן סיכויי קבלה
מחשבון בגרויות
X
שירות אישי חינם
מחפש את מוסד הלימודים שהכי מתאים לך? השאר פרטים
באנר פירסומי