החורף הקשה של שנת 1950. עשרות אלפי עולים חדשים טבועים בבוץ, באוהלים קרועים, בערש ההתיישבות הישראלית בחבל לכיש.
"אשכול אמר לי: 'רוץ לאלוף אבידר. רק הוא יכול להציל אותנו'", מספר לובה אליאב השבוע, בכנס פורום דרום לצבא וקהילה מס' 2. "שישלח חטיבה, שישלח שתי חטיבות, שישלפו את הנשים והילדים מתוך האוהלים". לובה רץ, וההתיישבות ניצלה מאסון נורא.
באמצע שנות ה-50 מוקמים בחבל לכיש, בן לילה, עשרות מושבי עולים. אלפי מתיישבים חדשים ממלאים את האזור השומם, שרויים בעלטה מוחלטת, בפחונים רעועים.
"אני פונה ליוסקה גבע, מפקד חטיבת גבעתי, ששמרה אז על הגבול", מספר אליאב, "ומבקש: תן לי זחל"ם אחד כל לילה, עם מקלע עליו. תעברו מיישוב ליישוב ותעשו את הרעש הכי גדול שאפשר, תרעידו את הפחונים, שיהיה זרקור גדול שיאיר על האנשים".
גבע ביצע, הפחונים רעדו, ותזזית האדמה נטעה דווקא ביטחון בלבות האנשים. "כך הם ידעו: הם לא לבד, צה"ל ישנו", מספר אליאב. כך היה צה"ל כבר בראשית ימי המדינה לחלק בלתי נפרד מההתיישבות היהודית בדרום הארץ.
בתמונה: קציני צה"ל בדיון על היישובים.
ענף חדש וועדה
כנס פורום דרום לצבא וקהילה נערך בתחילת החודש זו הפעם השנייה באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע. הכנס נערך בהשתתפות קצינים בכירים בפיקוד הדרום ובחיל האוויר, וראשי הרשויות המקומיות בנגב. הכנס אורגן על-ידי ענף לה"ב (לאומי, התיישבות וביטחון) שהוקם השנה.בפברואר אשתקד, לאחר עבודת מטה מתמשכת, הוחלט בפיקוד להקים ענף חדש וייחודי. הענף מבוסס על ההגמ"ר (הגנה מרחבית) הוותיק, אך מרחיב את תכליתו מעבר לתחום הביטחוני, אל כלל ההיבטים של המפגש בין המערכת הצבאית לזו האזרחית. בסמיכות לענף הוקמה ועדת היגוי לעניינים אזרחיים בראשות האלוף. הפניות המגיעות לענף, נידונות בוועדה.
בנגב, ההשקה בין צה"ל למערכת האזרחית רחבה מאשר בשאר המקומות. כשני שלישים משטחי הנגב משמשים לאימוני צה"ל ומערכת הביטחון. רבים מהם חופפים לשטחי שמורות טבע, רבים מהם מצויים בסמיכות רבה לנקודות יישוב. נקודות ההשקה של צה"ל עם המערכות האזרחיות גורמות לעתים לשיבוש בחיי התושבים.
"מאז שבאתי לכאן בגיל 12 אני זוכר את צה"ל בחיי. אנחנו נועדנו לחיות יחד", אומר ראש מועצת רמת הנגב, שמוליק ריפמן, "כמו בעל ואישה, גם כשיש פיצוצים. אני ראש מועצה כמה שנים טובות, ואני מוכרח לציין שיש הבנה והקשבה ותוצאות הרבה יותר טובות ממה שהיה בעבר".
את מעורבותו של צה"ל בתחומים אזרחיים, שחורגת מתחום האחריות הביטחוני, מלווה השאלה 'האם זה תפקידו של הצבא?' כהד חוזר. "אני מאוד מעריך את ההתייחסות שלכם לנושא הזה, אבל אני מוכרח להגיד", פונה ריפמן לאנשי הצבא בכנס, "אל תהפכו את התיאום עם המערכת האזרחית לנושא הדגל שלכם. לצבא מטרה אחת. תתכוננו קודם למלחמה ותלמדו לפגוע באויבים. שהאויב ישתתק - זו המשימה. אם תתעסקו יותר מדי במערכת האזרחית - משהו בא במקום משהו".
"אין לי שום כוונה לראות את עצמי מקבל החלטות בשביל האזרחים", הדגיש מפקד הפיקוד, האלוף יואב גלנט. "אנחנו מערכת שעל גביה המדינה יכולה לקדם את ענייניה האזרחיים. אני בעד אקטיביזם, השתתפות צבאית בנושאים אזרחיים. לא מפני שאין לנו מה לעשות, אלא מפני שלכל אזרח במדינה יש מניות בצבא.
"הצבא הוא גוף שיודע לנהל פרויקטים גדולים. כשהוא מושבת ממלחמה יש לו מספיק משאבים לעשות דברים אחרים. וזה בדיוק מה שאני עושה. לצה"ל יש כוונה לתת שירות למדינה, אך אין כוונה להשתלט על תחום העיסוק של מישהו אחר".
"אנחנו לא אחראים על האזרחים בגזרה", מדגיש רע"ן לה"ב, סא"ל תומר תבור. "הרעיון הוא להוות ממשק בין המערכת האזרחית והצבאית. אנחנו לא אדונים של שום דבר. אנחנו משקיעים במערכת האזרחית, ורואים עצמנו שותפים שלה".
ניתן לצמצם את פעילותו של הענף לשני תחומים עיקריים: הראשון הוא מתן מענה לצרכים המידיים של הרשויות המקומיות והאזרחים, וצמצום החיכוך ביניהם ככל האפשר.
במסגרת זו הוקם בענף מוקד טלפוני ישיר לפניות התושבים. הפניות למוקד מרובות: בעל חוות בודדים שיחידה צבאית ניווטה דרך שטחיו החקלאיים, תושבי היישוב קדש ברנע שמטוסי חיל האוויר הנמיכו טוס מעל לבתיהם והפחידו את ילדיהם, נציגי רשות הטבע והגנים שמוחים כנגד נסיעה של ג'יפ צבאי בציר דרך הבשמים העתיקה, שייחודה שביר.
אחת הפניות למוקד הייתה של תושבי האזור, שהלינו כי קו 60 של חברת "מטרופולין", שיוצא מהתחנה המרכזית בבאר שבע, עמוס לעייפה בחיילים, בעיקר בימי ראשון בבוקר, עובדה המקשה על תושבי האזור למצוא מקום פנוי.
"יכולנו להגיד שזו בעיה של התושבים, או אולי של 'מטרופולין', או של משרד תחבורה, אבל החלטנו שזה כן ענייננו שתושב קיבוץ שהוא היום בן 70 ומתגורר יובל שנים במקום רואה דלת סגורה של אוטובוס". בעקבות התערבות הענף, נוספו נסיעות חדשות בקו בשעות העומס.
נושא בוער אחר באחרונה הוא כביש 10, כביש הגבול המערבי עם מצרים. בעקבות הנסיגה מהרצועה נחשב הציר כמאוים. מפקד החטיבה הדרומית ומפקד אוגדת עזה ביקשו לסגור את הציר לחלוטין לנסיעת כלי רכב. תושבי יישובי גבול מצרים, דוגמת ניצנה, וכן נהגי משאיות שנוסעים באזור, נאלצים לנסוע במסלול עוקף, הארוך ב-100 קילומטר מהתוואי המקורי.
לאחר דיונים שהתקיימו בהשתתפות נציגי הפיקוד וראשי הרשויות התגבש הסכם, על-פיו מורשים תושבי האזור לנסוע בציר, בחלונות זמנים מוגדרים מראש. למעט הקב"טים והרבש"צים, על תושבי האזור לנוע בשיירה בת שתי מכוניות לפחות, ולהצטייד במספר הטלפון של המוקד. התנועה בלילה אסורה.
"אנחנו מבינים שכל צעד שלנו עשוי לשבש את חיי התושבים באזור", אומר סא"ל תבור. "אין לי תשובה לכל הדרישות האזרחיות. כבר נתתי תשובות שליליות. אבל זו פלטפורמה להידברות".
שותפים לפיתוח הנגב
מלבד עיסוקו של הענף במגע היומיומי המשותף עם האזרחים, הוא שולח ידו גם בראייה אסטרטגית של פיתוח האזור. "ישנה תוכנית לאומית אסטרטגית לפיתוח הנגב", אומר סא"ל תבור. "ההחלטה, שהתקבלה בממשלה ב-2005, כוללת בין היתר את העברת מחנות צה"ל לנגב. אני רוצה למצב את הפיקוד כגורם אסטרטגי לחיזוק הדרום. אני לא מוביל, אין לי את המנדט לכך. אבל אני רוצה להיות שותף. מדובר רק בשלב הראשון בהורדה של אלפי אנשי קבע וחיילים. העיריות והמועצות רואות בזה אינטרס תעסוקתי, וכלי לקידום ההתיישבות פה".
סא"ל תבור מדגים כיצד נשזרים זה בזה האינטרס הצבאי והאזרחי. "בצומת שוקת עומדים להקים בסיס צבאי. אנחנו רוצים להקים בצומת תחנת רכבת. זה משתלב עם האינטרס של ראש מועצת להבים. זה יהיה פתח להקמת אזור מסחרי אטרקטיבי באזור. זה יביא תעסוקה ושגשוג".
מהלך מעבר צה"ל דרומה כבר רשם את אותותיו באדמת הנגב. מפקד בסיס חצרים, תא"ל שלי גוטמן, מציג את חיל האוויר כחלוץ. "חיל האוויר ממריא דרומה, לא יורד דרומה", הוא אומר. "אנחנו עושים זאת דרך כלי שנקרא פורום דרום, פורום שמאגד תחתיו את כל מפקדי הבסיסים בדרום. התחלנו בזה ביוני 2004. הרעיון פשוט: מתוך השטח לזהות את נקודות הכובד, את ההסתמנויות של חיל האוויר במעבר, ברוח חזון יישוב הנגב".
בעשור הקרוב עתידים לקום בנגב בסיסים צה"ליים רבים, ביניהם עיר הבה"דים בצומת הנגב, בסיס של חיל האוויר בסמוך לה, ובסיסי אמ"ן ואגף התקשוב.
לדברי תא"ל גוטמן, אין בכך בשורה גדולה לנגב, אם אוכלוסיית אנשי הקבע, שעתידה לעבור עם הבסיסים, לא תשתקע בדרום.
"אם אנחנו רוצים לפעול גם ברוח חזון יישוב הנגב, אנחנו צריכים לדאוג שכמה שיותר אנשים מצה"ל יגורו בדרום", הוא אומר בכנס.
על-פי הנתונים של גוטמן, אוכלוסיית חיל האוויר בנגב עתידה כמעט להכפיל את עצמה עד 2008. "המגמה הזו תימשך. ברור לי שאלפי אנשי הקבע של חיל האוויר ושאר היחידות, אל מול 580 אלף תושבי הדרום - זה מזערי. מנגד, מדובר ביחידות איכותיות של אמ"ן, של אגף התקשוב. המשקל הסגולי של האוכלוסייה הזו הוא עצום".
גוטמן מתייחס למעבר בח"א לוד לבסיס נבטים כנקודת מבחן למפעל המעבר לנגב. "מה שמעניין את כולנו כמשפחות הוא דיור, חינוך, תעסוקה ותחבורה - זה מה שצריך להיות בראש סדר העדיפויות. הבניינים יקומו, לזה יש לוח זמנים, אין מה לדאוג. באוגוסט 2008 אנחנו מתחילים לעבור. בסיס נבטים מכפיל את עצמו בגודל ובאוכלוסייה. המהלך עתיד לפתח את כל האזור. דיברנו עם מנכ"ל הרכבת, וביקשנו תחנת רכבת בקצה הדרומי של הבסיס. בנוסף לזה הגשנו בקשה להארכת כביש 6 עד צומת שוקת. שיפור כביש 31 כבר אושר ויוצא לדרך. אם אנשי בסיס נבטים יגיעו לפה בכיף זה סיפור אחד, אם הם ידדו לפה כי יכריחו אותם - אז אנשי אמ"ן שצריכים להגיע לפה ב-2010 לא ירצו לבוא. סיפור הפרט ומשפחתו הוא הסיפור".
למעבר צה"ל לנגב ישנו גם פן שעשוי להכביד על פיתוח הנגב. שני שלישים מהשטח המדברי הם שטח המוחזק בידי צה"ל ומערכת הביטחון, והשטחים הניתנים לפיתוח הולכים ומצטמצמים ממילא.
"אנחנו בוחנים את הצרכים שלנו אל מול הצרכים האזרחיים", אומר סא"ל תבור. "ישנם מקרים שבהם צה"ל מפנה שטחי אש - כמו במקרה שטחי האש באזור לכיש - לטובת הקמת יישובי המפונים חלוצית 1 ו-4, אך מובן שאני מופקד לשמור גם על צרכיו של צה"ל".
כבר לא מכשיר ביטחוני
תולדותיו של הקשר בין צה"ל להתיישבות האזרחית, הם כימי המדינה. פניו של הקשר ההדוק והמורכב הזה רבים. בעבר, בזמנים שבהם ההתיישבות היוותה מכשיר ביטחוני לחיזוק הגבולות, סיפורים נוסח אליאב היו שכיחים. כיום, מיתן הצבא את אחיזתו בתחומים האזרחיים, ואף ההתיישבות הפכה ממכשיר ביטחוני למותג של איכות חיים, שיש להגן עליו. לאחר ההתנתקות מחבל עזה נותר פיקוד הדרום אחראי על גבולותינו עם רצועת עזה, מצרים וירדן. לאחר שנים שבהן השקיע את מרב משאביו וזמנו בלחימה ברצועה, נותר פיקוד הדרום ללא חבל הארץ הקדחתני. המציאות החדשה שנוצרה לאחר הנסיגה מהרצועה הפכה את יישובי הנגב המערבי לידועים בציבור בעיקר כיישובי "עוטף עזה". סמיכותם לטרור הפלסטיני הגועש ברצועה, עשתה אותם מנקודות יישוב שלוות לאורך עשרות בשנים - ליישובי קו עימות.
מפקד אוגדת עזה, תא"ל משה (צ'יקו) תמיר, ביקש בכנס להסב את העין אל הרחש המתמיד של פתיל התבערה סביב הרצועה. הוא לא בא הנה לעסוק בתוכניות מרחיקות לכת ומשימות חברתיות, אלא להביט במציאות נכוחה.
"התפיסה הוותיקה הייתה כי ההתיישבות תחזק הביטחון והביטחון יחזק ההתיישבות. בינתיים עברו הרבה מים בירדן", מתאר תמיר את השינוי שחל במושג "יישוב קו עימות", שמגדיר מחדש את יחסיו עם צה"ל.
"השינוי הגדול ביותר הוא קודם כל השינוי באיום על היישובים. כשהיישובים הוקמו, במיוחד בשנות ה-50, הם היו נתונים לפגיעות פדאיון. לאחר שנות שקט גם ביישובים האלו חל שינוי - מהתיישבות מגויסת שיש בה רכיבים ביטחוניים אזרחיים מאוד חזקים, לשלווים יותר, והיום ניתן פחות להסתמך על היישובים הללו כמוקד ביטחוני - אלא להתרכז בלספק עבורם ביטחון".
התהליך שתא"ל תמיר מתאר ניוון בהדרגה את מערכות ההגנה ביישובים. "המצב ברצועת עזה הוא כזה שכל מי שעיניו בראשו יכול להבין שב-20 השנים הקרובות לפחות, היישובים שחיים בסמוך למקום הזה צריכים להבין שהמצב הביטחוני שלהם השתנה. צה"ל והמדינה לא נמצאים בתוך עזה. ומה שמתפתח בצד השני זה ישות אחרת ממה שהכרנו. לא ארגוני טרור, לא מחבלים, מתפתח משהו אחר לגמרי. זה ישפיע על ההתיישבות. לפעמים יש ציפייה מהאזרחים: 'שהצבא יפתור את הבעיה, שימגן אותנו ושיעזוב אותנו בשקט - אנחנו תושבים ואנחנו זכאים לכל ההגנה והמיגון האפשריים'. המציאות היא לא כזו".
תא"ל תמיר מדגיש כי המיגון אינו פתרון קסם, וכי עמידה צבאית ואזרחית משותפת אל מול האיום הביטחוני חשובה יותר ממבצרי הבטון והמלט. "התחושה שאפשר להסתפק במיגון נגמרה. לצפות שבכמה חודשים נוכל למגן ולתת מענה לחמש שנים שבהן הם צברו רקטות - אני מרגיש עם זה לא נוח, לא כאזרח ולא כאיש צבא בכיר.
"אתה רואה בית ילדים קטן וחמוד בקיבוץ, בית רעפים, שמעליו הקימו קונסטרוקציית בטון שמכסה לו את אור השמש עם טונות של ברזל - שכנראה באותו מחיר היה ניתן לבנות גן חדש. זו תוצאה של חוסר תכנון וחופזה".
לדברי תמיר, שנות השקט ניוונו את מערכות ההגנה האזרחיות וכן את מערכת ההגמ"ר הצבאית. בימים אלו עמלים באוגדת עזה על שיקום המערכות הללו. "המצב שלנו כיום הוא שהמערכת הביטחונית האזרחית ביישובים האלה, ביחס לאזורים אחרים במדינה, כמעט לא קיימת. אני תושב מטולה. אצלנו, שתי דקות לאחר שיורים טילים, מופיעים 30 טנדרים של החקלאים באזור, כולם מזוודים מכף רגל ועד ראש כמו סיירת מטכ"ל. הם יודעים להכניס כל גברת שצריכה הביתה וכל ילד שנתקע בגן. עכשיו אנחנו עושים פעולה גדולה, שנועדה לשכלל את הצד הזה, כדי שנוכל לגייס את עזרת התושבים בהסלמה, ובטח בחירום".
רוחו של בן-גוריון ריחפה על הכנס. הוא צוטט רבות, אך הבדל גדול ניכר בין תורתו לבין ממשיכיו לובשי המדים כיום. בניגוד לסיפורי לובה אליאב, הברית כיום מושתתת על שותפות גורל, על מציאות מורכבת שכורכת יחדיו ביטחוני ואזרחי, ולא על איזה פאתוס "צבא עם" מיושן.
"החלטנו לשפר את היחסים בין הצבא לאוכלוסייה האזרחית בדרום מתוך תחושת שליחות לאומית, ומתוך הבנה שאם הצבא לא יעשה זאת יש מעטים שיעשו", הסביר האלוף גלנט את ההכרה המפוכחת הזו. "הלוואי שהיו גופים אחרים שיכולים לעשות זאת. זה לא המצב כעת. בוואקום שנוצר, הצבא כמערכת מאורגנת יכול לעזור".
שיתוף הפעולה עליו דיבר תא"ל תמיר הוא כורח ביטחוני בוער, אך שיתוף הפעולה אליו מתכוון תא"ל גוטמן הוא מחשבה חברתית לטווח ארוך, משימה לאומית אזרחית, שצה"ל, בימים בהם רצועת עזה לא מספקת לו עבודה מסביב לשעון, מוכן לעמוס על גבו.
"בעיניי", אומר האלוף גלנט, ומרחיק לראות מעבר למשימותיו השוטפות של הפיקוד, "אנחנו חייבים לייצר תוכנית שתביא את אוכלוסיית הדרום בתוך עשור לשני מיליון איש".
