האיזור האישי שלי
כאן נרכז עבורך באופן אוטומטי את כל תחומי הלימוד שהתעניינת בהם בעת ביקורך באתר
הבחירות שלי
להכוונה מקצועית חינם השאר פרטים ונציגנו יחזרו אליך

73, בחורף, והזיכרונות לא מרפים

10 שנים אחרי אסון המסוקים, חוזר "במחנה" לעשרה אנשים שהתאונה ההיא שינתה את חייהם

יהושע בריינר וקרן טאוב | 31-01-2007 16:57:00

רא"ל (מיל') אמנון ליפקין-שחק, הרמטכ"ל בזמן האסון:

אין ספק שהשעות הראשונות היו הקשות ביותר שלי בתור רמטכ"ל. ההודעה הגיעה אליי במהלך דיון אצל שר הביטחון, איציק מרדכי, על תאונה בין שני מסוקים שהתנגשו מעל יישוב בצפון, אולם בתחילה לא ידענו האם הם היו בדרכם פנימה או החוצה מלבנון. אחרי דקות ארוכות התמונה התבהרה, וגילינו שהאסון הוא הגדול ביותר שמישהו אי פעם העלה על דעתו. 73 הרוגים, לוחמים, ואין איש שנותר.

"עד היום התמונה של שרידי המסוקים פזורים בין הציוד האישי של החיילים עולה בי לעתים קרובות. המספר הבלתי נתפס של ההרוגים בתאונה שהיא כל-כך מיותרת, שכולם היו לוחמים בדרכם ללבנון, מכה בך פתאום. שאלות רבות וחוסר ודאות גדולה הציפו אותי ברגע שעיכלתי את המראות הקשים בזירת האירוע.

"השתדלתי להגיע להלוויות הרבות ולבקר את המשפחות בימי השבעה, אבל למרות הכאב היה לי צבא שהייתי צריך להמשיך לנהל, והלחימה בלבנון המשיכה. למרות זאת, אין ספק שזהו אחד האסונות הגדולים ביותר שידעה המדינה, ו'הצלחתי' לצבור לא מעט אירועים קשים במהלך שירותי הצבאי, אבל עד היום הזיכרונות מאסון המסוקים עולים וצפים, בעיקר בשל העובדה שהחיילים לא נהרגו בלחימה, אלא בתאונה מיותרת לחלוטין, שהכניסה עוד 73 משפחות למשפחת השכול".

רא"ל (מי') אמנון ליפקין-שחק. "האסון הגדול ביותר שמישהו העלה על דעתו". (אילן בשור)
רא"ל (מי') אמנון ליפקין-שחק. "האסון הגדול ביותר שמישהו העלה על דעתו". (אילן בשור)

ביקשנו שישאירו אותנו בקו
סא"ל יאיר ברקת, מפקד פלחה"ן נח"ל בזמן האסון, איבד 20 חיילים בתאונה:

ביום של האסון הייתי במוצב בלבנון וחיכיתי למסוקים שייכנסו. חייל שהיה בעמדת תצפית לכיוון הארץ דיווח לי בשלב מסוים שראה הבזק בשמים, אבל לא חיברנו את זה לשום דבר. לאט-לאט התחילו להגיע הדיווחים על כך שהייתה תאונה. מפקד האוגדה יצר איתי קשר וסיפר לי שהמסוקים התנגשו ושמנסים לחפש ניצולים בשטח, אולם אחרי זמן מה הבנו שניצולים כנראה לא יהיו בסיפור הזה.

"בשלב הזה אני מחליט לכנס את כל חיילי המוצב ולספר להם שהייתה תאונה בין המסוקים ושאין ניצולים. ממש תוך כדי השיחה אני גם מתחיל לחלק להם משימות - צוות לתרגולות, צוות למסדר, צוות לפעילות. מה שהיה לי בראש זה לחזור לתפקד נורמלי, כמה שיותר מהר. אחר-כך כינסתי לשיחה את הקצינים ותוך כדי קיבלתי טלפון מאחד ההורים שידעתי שבנו היה במסוק. זו הייתה סיטואציה קשה. ידעתי שהבן שלו נהרג אבל לא רציתי לומר לו, אז הסברתי שאנחנו עסוקים כרגע ובהמשך נמסור פרטים.

"כשהגעתי לארץ, פגשתי את אותו הורה ונזכרנו בשיחה הזו. היו כאלה שרצו להחזיר את הפלוגה לארץ, להביא פסיכולוגים ויועצים. אבל אנחנו ביקשנו שייתנו לנו לטפל בזה ושישאירו אותנו בקו. למעשה, עוד באותו הלילה חזרנו לפעילות".

סא"ל ברקת משמש היום קצין המבצעים של פיקוד המרכז

אמרתי לאשתי: הלך לי הילד
אלי בן-שם, אביו של סגן קובי-בן שם ז"ל:

מהרגע ששמעתי ברדיו ששני מסוקים התנגשו בדרך ללבנון, ידעתי שקרה משהו לקובי. אמרתי לאשתי שהלך לי הילד. התחילו לרעוד לי הרגליים וחזרנו הביתה מנסיעה שהיינו בה. פשוט ישבתי בבית וחיכיתי לקצין העיר שיבוא ויודיע לי את בשורת האיוב. אחרי כמה שעות הם הגיעו. לא היה לי ספק שהוא היה על המסוק, מכיוון שחצי שעה קודם הוא טלפן ואמר שהוא עומד לטוס למוצב.

"ברגעים הראשונים אתה לא קולט מה קורה איתך. למעשה, לקח לי שנתיים לחזור קצת לעצמי, מכיוון שקשה מאוד להמשיך אחרי שאתה מאבד ילד. פתאום העולם מתהפך, ואתה פשוט נגרר עם החיים. למרות שמאז נולדו לי שלושה ילדים, עד היום אני קם עם קובי ונרדם עם קובי. אי-אפשר להתאושש מזה. מה שניחם אותי הוא החיבוק הגדול שקיבלנו באותם ימים מכל עם ישראל. אם רוצים לנחם משפחה שאיבדה את היקר לה, אין דבר יותר טוב ונכון לעשות מאשר לחבק.

"עשיתי מלחמות עולם כדי שלא יקראו לאגף שמתעסק במשפחות השכולות במשרד הביטחון 'אגף השיקום'. תמיד אפשר לשקם יד או רגל שנפגעו, אבל לעולם אי-אפשר לשקם משפחה שכולה. מאז שקובי נהרג אני פועל להנציח את זכרו בכל פעילות אפשרית, כי אני יודע שכך קובי היה רוצה להיזכר. אחותו הקטנה של קובי, שני, התגייסה לפני מספר שבועות לצבא, והיא משרתת כמדריכת חי"ר. אין מה לעשות, היא רוצה כנראה להיות לוחמת, בדיוק כמו אחיה הגדול".

בן-שם משמש היום יו"ר ארגון יד לבנים

פשוט לחבק את המשפחות
תא"ל אילן הררי, מפקד חטיבת הנח"ל בזמן האסון

אל"ם יהודה פוקס, מי שהיה אז מפקד הפלנ"ט, התקשר אליי, ואמר לי שיש שמועות על תאונת מסוקים בדרך למוצבים 'דלעת' ו'הבופור', אותו איישו חיילים שלנו. באותו רגע קמתי מהמיטה, עליתי על מדים ונסעתי צפונה. שכבתי בבית עם חום גבוה, אבל מהרגע שקיבלתי את ההודעה המחלה עברה. כל הדרך צפונה מתחיל בלגן שלם בראש. הפרצופים של המפקדים והחיילים שהכרתי אישית מהמוצבים עוברים בראש, ומבול הטלפונים לא פסק לרגע. לאט-לאט התמונה החלה להתבהר.

"הגעתי מיד לשאר יישוב, למקום שבו נמצאו שרידי המסוק. פה יש לך החלטה אם אתה מתרסק והופך למסכן, למרות שאתה באמת כזה, או שאתה מתרומם וממשיך הלאה. אני החלטתי במקום שהחטיבה לא מתפרקת, והודעתי גם למפקדים במוצבים בלבנון שאנחנו ממשיכים בלחימה, למרות הכל.

"משאר יישוב המשכתי לקיבוץ דפנה, שם פגשתי את מח"ט גולני דאז, תא"ל ארז גרשטיין ז"ל, שנהרג לאחר מכן בלבנון. עמדנו אני וארז ז"ל ועוד מספר חיילים ליד אחד המסוקים, כשמעלינו עץ גדול שנפגע מהמסוק, כשערוץ נחל עובר לידנו, והתחלנו למשוך במו ידינו את הגופות מתוך המסוק. הכנסנו את הידיים פנימה ומשכנו גופה-גופה. אתה מביט סביבך ורואה את המחזה הקשה הזה ומרגיש כאילו אתה בסוף העולם. אפילו את הגופה של הכלב מיחידת עוקץ משכנו החוצה. משם נסעתי לזיהוי החללים, שם בעצמי זיהיתי חלק מהגופות. אין ספק שזה היה לילה לא קל. כבר ביום למחרת הגעתי למפקדת החטיבה בבית ליד והוצאנו פקודת מבצע ל-30 הלוויות.

"אני נמצא בקשר עם כל משפחות חללי החטיבה שנהרגו באסון, ואת חלקן אני פוגש מדי כמה חודשים. שום דבר לא מכין אותך לאסון בסדר גודל כזה, שבשנייה אחת ייהרגו 30 חיילים מהחטיבה שלך מתוך 73 חללים, אבל את המשימה שאליה נשלחנו אתה חייב להמשיך לעשות ולא לוותר לעצמך או לחטיבה. אתה פשוט צריך לחבק את המשפחות השכולות גם שנים לאחר האירוע, להקפיד על חיי החיילים שלך - ולהמשיך בביצוע המשימה".

תא"ל הררי משמש כיום קצין החינוך והנוער הראשי

קשה לקלוט את הכמות
רס"ן מירב סופר-אדרי?, קצינת הנפגעים של חטיבת הנח"ל בזמן האסון:

מכיוון שהיו 30 הרוגים מהנח"ל באסון המסוקים, נכנסתי כעוזרת לקצינת הנפגעים ובהמשך החלפתי אותה. לאורך כל התקופה שמרתי על קשר עם המשפחות, כאשר עד היום אני נפגשת איתן באזכרות ובשמחות. נשארתי קצינת הנפגעים של הנח"ל במשך ארבע שנים וחצי.

"קשה לקלוט את הכמות הזאת, 30 חיילים. בסופו של דבר, אתה כל פעם נמצא אצל משפחה אחת. בטקס לציון שנה לאירוע, כדי להמחיש את הכמות, שמו 73 כיסאות ריקים. פתאום אתה קולט שכל כיסא זה חייל, ומבין כמה זה הרבה. אסון המסוקים היה הפעם הראשונה שצה"ל החליט לחלק את כלי הנשק של ההרוגים למשפחות, ואני זוכרת את עצמי נוסעת לבד לצפון ונוגעת בכלי הנשק המפויחים, מחפשת לפי המספר של הנשק מה שייך למי.

"למשפחות היה מאוד קשה לראות את הברזל המותך, השבור, לחשוב שאם זה מה שקרה לנשק, אז מה קרה לילדים שלהם. עד היום, בכל כמה זמן, המשפחות נפגשות ביניהן ומזמינות אותי לבוא. הדהים אותי שאני יודעת על החיילים שלא נמצאים יותר מאשר על החיילים החיים. איזה שירים הם אהבו לשמוע, מה קרה לחברה שלו, מי מתחתן במשפחה. נקשרתי רגשית, ובאמת, אי-אפשר שלא, כשאתה נכנס לבית שהתנהל בצורה מסוימת, ואז חווה את האירוע הקשה הזה".

רס"ן סופר-אדרי משמשת היום קצינת הת"ש של פיקוד המרכז

ההלם הזה הוא המזל שלנו
שולי מועלם, אלמנתו של סא"ל משה ז"ל, מפקד המוצבים בופור ודלעת שנהרג באסון:

ביום של האירוע הייתי בבית עם שתי הילדות הקטנות. שבוע אחר-כך היה אמור להיות המבחן האחרון שלי בלימודי התואר השני, והיה ברור שברגע שאני משכיבה את הבנות לישון אני מתחילה ללמוד. ברבע לשמונה התקשר אחי ושאל אם שמעתי משהו על מסוקים שהתרסקו בצפון. התחלתי לעשות טלפונים, לחטיבה, ל'בופור', ניסיתי להבין מה קרה. בחטיבה אמרו שיש בלגן ושאין אף אחד שיכול לדבר איתי כרגע. אבל שמעתי את הלחץ בקול של הפקודות, ראיתי שב'בופור' קיבלתי תשובות לא מספקות, והיה לי ברור שמשהו נורא קרה שם.

"ברמה האישית, היה לי ברור שהוא נהרג עוד מהטלפון הראשון. בשום שלב לא ניסיתי לטלפן ישירות אליו. היממה הראשונה עברה עלינו בין האסון לזיהוי הגופות. הוא זוהה ממש בין האחרונים. במהלך השבעה הגיעו המון אנשים, ובתוך הסיפורים והצחוקים היה משהו מאוד מגונן, כי זה עוד לא להתמודד עם כלום, רק לשבת ולדבר עליו, שזה עצוב וקשה אבל גם נחמד. ההלם הזה, שלא מאפשר להבין מיד מה קרה, הוא המזל שלנו, כי אם היינו מבינים מיד מה המשמעות, אני לא יודעת אם היינו שורדים.

"אחר-כך, לאט-לאט, אוספים את הכוחות להתמודד. בהתחלה משעה לשעה, אחר-כך מיום ליום. אני לא חושבת שמגיע מתישהו השלב שבו אפשר להמשיך הלאה. האדם הזה יקר לי והוא הולך איתי כל החיים, במחשבות, במעשים, בבחירות שאני עושה. אני מניחה שהיו ימים שלא חשבתי עליו. אבל אני לא יכולה להיזכר בהם".

אמא שלי מיד הבינה
רב"ט אור גלזר איבד את אחיו, תמיר ז"ל, שנהרג באסון:

בזמן האירוע הייתי בן שמונה, בכיתה ב' או ג', קשה לי לזכור. הייתי קטן ולכן היה לי קשה לעכל את האסון כולו וקלטתי רק את החלק האישי שלי. אני זוכר שישבנו בבית מול הטלוויזיה כשלפתע קפץ מבזק חדשות, ואמא שלי מיד הבינה שזה קשור לתמיר.

"יכול להיות שהייתי קצת בהלם מכל מה שקורה סביבי. בכל אופן, העדפתי להעביר את היום הראשון כשאני יושב עם עצמי ולא ליד כולם. אני זוכר שבשבעה הבית שלנו היה מפוצץ באנשים. קשה לי להגיד היום אם באמת הבנתי בדיוק מה קורה, אבל ראיתי את תגובות המשפחה והבנתי שקרה משהו, ושתמיר לא חוזר יותר. אני זוכר שהרגשתי במשך הזמן הזה שמשהו השתנה במשפחה, שיש פחות שמחת חיים.

"זה תמיד נמצא איתנו, גם באירועים המשמחים, וזה לא הולך ופוחת עם הזמן. בזמן האחרון יצא לי לחשוב עליו, כי תמיר היה מכונאי מוטס ושירת בחיל האוויר, ואחרי הטירונות שלי סופחתי גם אני לחיל האוויר, על-פי בקשתי. ברגע שלבשתי את המדים שגם אח שלי לבש, פתאום זה נגע בי. הרגשתי שקיבלתי את המדים של תמיר".

רב"ט גלזר משמש היום תוכניתן ביחידת "אופק" של חיל האוויר

אתה לא אותו בן-אדם אחרי אירוע כזה
תא"ל (מיל') חיים גופן, מפקד בסיס תל נוף בזמן האסון, ממנו המריאו שני המסוקים:

כבר אחרי כמה דקות הבנתי שמדובר באסון בסדר גודל שלא ידענו. בדקות הראשונות הייתה אי-ודאות גדולה, אבל עם הזמן הפרטים החלו להגיע והבנו שאיבדנו את המסוקים, ומאותו רגע ידעתי ששום דבר לא יהיה כפי שהיה.

"התחלנו בבירורים ובישיבות עם מוצב השליטה המרכזי של חיל האוויר, שהעביר אלינו את הפרטים והשיחות עם מפקדי החיל. כל הערב התרכז סביב התאונה, ולא היה לי אפילו רגע אחד לעצור ולעכל את גודל האסון. רק בסביבות שלוש בלילה, אחרי שיחה עם אחד המפקדים בבסיס, ישבתי עם עצמי במשרדי וניסיתי לתפוס את עוצמת האירוע שנפל עלינו.

"עוד באותו לילה הלכתי בעצמי למשפחת אחד הטייסים שהיה על המסוק כדי להביא את הבשורה המרה. למרות שכבר עשיתי את זה בעבר, הפעם זה היה קשה במיוחד. אולי בגלל שזו הייתה תאונה, ובטח בגלל שנהרגו לנו 73 חיילים, מתוכם שמונה אנשים מהבסיס שלנו.

"המשכתי לשרת כשנה וחצי לאחר האסון, אבל אין ספק שהוא שינה בי משהו. תמיד הדגשנו את נושא הבטיחות, אבל אחרי האסון שמתי לב לפרטים הכי קטנים. השתנה בי משהו; אתה לא אותו בן-אדם אחרי אירוע כזה".

בעיטה במפתח הלב
רעיה אפנר, אמו של סמ"ר אבי ז"ל, ששירת בפלחה"ן נח"ל ונהרג באסון:

זה היה יום שלישי. אני הייתי חולה, צפיתי בחדר השינה בתוכנית של מני פאר, ובאותו זמן יוסי, בעלי, הגיע הביתה ונכנס למקלחת. באמצע התוכנית הופיעה כתובית גדולה באמצע המסך: אסון בצפון, שני מסוקים התנגשו. אני, באותו הרגע, הרגשתי כאילו מישהו נתן לי בעיטה במפתח הלב. נתתי צרחה גדולה, ויוסי נבהל נורא, דחף את הראש מחוץ למקלחת ושאל מה קרה. אמרתי לו ששני מסוקים התנגשו, והוא אמר שאבי נסע כבר בשתיים, שהוא בטח כבר בלבנון.

"היה לנו הסכם עם אבי שכל פעם שהוא מגיע ללבנון וכל פעם שקורה משהו, הוא מצלצל להגיד שהוא בסדר. הטלפונים יכלו להגיע בארבע בבוקר, בשתיים בלילה, לא היינו יודעים מה קורה אבל ידענו שהוא בסדר. ביום הזה, אבי לא צלצל. לקראת חצות הבנו דרך עמוס ירון, שהיה חבר של המשפחה ומונה לבדוק את האירוע, שאבי היה על המסוק. בשתיים, כשבאו נציגים של צה"ל, כבר ידענו. הנציגים אמרו שאבי 'נעדר', ואני חשבתי לעצמי שיש משהו בלתי נתפס בהגדרה הזו. באמצע השיחה הקצין הלך הצדה לענות לטלפון, ואני שמעתי אותו שואל מישהי, 'את בטוחה?' באותו רגע חשבתי שהם מצאו אותו. הוא בטח היה זרוק מאחורי איזה שיח, פצוע. אבל אז הוא בא ואמר שיש זיהוי ודאי.

"אחיו הצעיר של אבי, דוד, היה בן 14 בזמן האסון. כבר אז אמרתי לו שאנחנו לא נחתום לו לקרבי ושזה בכלל לא נושא לוויכוח. זה לא ממש עזר, ועברנו איתו תקופה קצת קשה בעניין הזה, אבל בסוף הוא באמת הגיע ליחידה טובה, והיה מאוד מרוצה מהתפקיד. אסון המסוקים הוא אסון מאוד ייחודי, לא רק מבחינת ההיקף שלו - אני חושבת שמשפחות האסון מייצגות את החברה הישראלית כולה, על כל מגזריה. אני זוכרת שפתחתי את העיתון למחרת האסון והיו בו 73 תמונות של חיילים, ואני אמרתי, מי הם? מי המשפחות האלה? מצד אחד, לא היה לי מושג. מצד שני, היה לי ברור שמאותו היום, הם יהיו חלק ממני".

ידענו שעשינו עבודת קודש
סא"ל (מיל') אלי וייס, מפקד יחידת הקבורה הפיקודית בזמן האסון:

כבר ברגע שהידיעות על מימדי האסון החלו להתפרסם בתקשורת, הבנתי שהיום אנחנו נחוצים יותר מתמיד. מרגע קבלת הקריאה התחלנו לגייס את אנשי היחידה, ופלוגה אחת הלכה למקום האסון בדפנה ובשאר יישוב לסריקות בשטח ולאיסוף חלקי הגופות, ופלוגה שנייה החלה במלאכת הזיהוי, במרכז שהקמנו בצומת גיבור.

"התחלקנו לצוותים כאשר כל צוות מתחיל בפעולת הזיהוי ובקבלת אינפורמציה על החלל. למרות שאנחנו עוסקים בזיהוי חללים כבר שנים רבות, הופתענו מאוד כאשר הגופות לא הפסיקו להגיע, בזה אחר זה 73 חללים. כל הצוותים עבדו קשה, וכולנו הבנו את המשמעות החשובה שבעבודה שלנו. עד הבוקר סיימנו לזהות את כל החללים.

"הידיעה שבזכות העבודה שלנו באותו הערב יהיה ניתן להביא את החיילים לקבורה גרמה לכל חיילי היחידה לסיפוק עצום. כשאתה יודע שמאחורי כל נפטר עומדת משפחה שעכשיו יהיה לה קבר לעלות אליו, אתה מבין עד כמה העבודה שאתה מבצע היא קדושה.
"על אף גודל האסון, הצלחנו להתרכז בזיהוי הגופות. בזמן העבודה כל אחד מאיתנו מנטרל את עצמו מכל גורם חיצוני, כי בעבודה הזו אתה חייב להיות בשיא הריכוז בכדי שבסוף המלאכה תוכל להעביר את גופת החלל בלב שלם לקבורה.
"כשסיימנו את העבודה ריכזנו את כל האנשים והבטנו אחד בשני במבט של עצב מהול בסיפוק. הייתה התעלות נפש אצל כולנו, ידענו בתוכנו שלמרות גודל האסון, עשינו שם עבודת קודש".

כלים שיעזרו לך לבחור מה ללמוד
המבדק
מחשבן סיכויי קבלה
מחשבון בגרויות
X
שירות אישי חינם
מחפש את מוסד הלימודים שהכי מתאים לך? השאר פרטים
באנר פירסומי