האיזור האישי שלי
כאן נרכז עבורך באופן אוטומטי את כל תחומי הלימוד שהתעניינת בהם בעת ביקורך באתר
הבחירות שלי
להכוונה מקצועית חינם השאר פרטים ונציגנו יחזרו אליך

אגייב שוב מתגייס

לאחר שקיבל פטור משירות, החליט דוד אגייב לשנות את חייו ולעשות הכל כדי ללבוש מדים. היום הוא עוזר לנערים בסיכון ללכת בדרכו

ירדן בן-צור | 14-01-2007 11:33:00

לשכונה ההיא עדיין קוראים על שם יושב ראש הכנסת הראשון, יוסף שפרינצק. פעם התערבבו בה רומנים, מרוקאים, פולנים. היום מתמזגים בה בעיקר ילידי הארץ ובני עולים מחבר העמים. מעטים מילדי השכונה היום, מכירים את "דלילה" הדביק של טום ג'ונס, סביר שגם לא רבים מפזמים את שיריו של ברי סחרוף, יוצא השכונה המפורסם.

בשכונת רמת יוסף בבת ים הגשם שוטף את מבואות השיכונים. ערימת קרשים ופסולת בניין בחזית אחד השיכונים מעלה ריח טרי של עץ נרקב. גושי השיכונים מרובעים, מהסוג שהיה נפוץ בכל רחבי גוש דן. גם רמת אביב מלאה בשיכונים כאלו, אך את יושנם מסתירה צמחייה מטופחת וכניסה מוקפדת. וכאן, הבטון חשוף והצמחים לא מטופלים. מועדון נוער "אילת" של עיריית בת ים פועל בקן "הנוער העובד והלומד" המקומי, הוותיק. בקרוב יעבור למעונו החדש, לא הרחק משם.

השעה קצת אחרי שש בערב. באחד החדרים, פיצה מבעבעת במיקרוגל. זרם החשמל פוסק מדי פעם, אם באשמת הגשם, אם באשמת המכשיר החשמלי המיושן. מלבד שני המדריכים, דניאל ודוד, נקבצו עוד חניכים מעטים נכון לשעה זו. "אני מאמין שבגלל הגשם לא יבואו היום כולם", אומר דוד. הוא עתיד להתבדות כעבור שעתיים, עת יימלא האולם ברעש עשרות חניכים בגילאי 18-13, שהשמים הזעפנים לא הניאו אותם מהמקום שהוא בית בעבורם מדי ערב, בין 18:00 ל-23:00.

אנחנו מבקשים לפרוש לחדר צדדי על מנת לקיים את הריאיון. דוד עוד מספיק לסחוט מאחד החניכים הבטחה - שיגניב לנו חתיכת פיצה למקום המסתור.

דוד אגייב. עבר שינוי משמעותי בזכות השירות. (חגי הירשפלד)
דוד אגייב. עבר שינוי משמעותי בזכות השירות. (חגי הירשפלד)

במקום לנסוע לחו"ל
סמ"ר (מיל') דוד אגייב ושותפתו דניאל הם שפתחו את מועדון הנוער. אגייב, 24, השתחרר מצה"ל לפני כשנתיים, ב-2004. הוא שירת מרבית התקופה כנהג ספארי בחטיבת גבעתי, שפעלה אז ללא לאות ברצועת עזה. במקום לנסוע לחו"ל, או לשקוד על ספרי הפסיכומטרי, בחר אגייב להקדיש את זמנו לעבודה עם נוער.

"מיד כשהשתחררתי התנדבתי במשך שנה וחצי - פעם בשבוע באופן קבוע - במועדון נוער אחר בבת ים. כשסיימתי להתנדב החלטתי שאני רוצה להמשיך לעבוד בתחום הזה, ובדיוק הציעו לי בעירייה להקים מועדון נוער חדש. ברור שקפצתי על זה".

את המונח "נוער במצוקה" אגייב דוחה מכל. אף את המונח "נוער בסיכון", שטבעו מובילי התקינות הפוליטית, הוא לא מחבב. אגייב הוא חסיד של יאנוש קורצ'אק, המחנך ההומניסט, שבבית היתומים שניהל בפולין הנהיג שיטת חינוך דמוקרטית חדשנית.

"קראתי את כל מה שהוא כתב, כולל יומנים אישיים. תמיד תמצא אותי עם ספר שלו בתיק. בספר שלו 'ירושת הפדגוגיה' הוא אומר שכל ילד הוא ילד. זה מאוד נכון. יש ילד שיש לו נטייה לאמנות והוא משקיע. ויש ילד שמסתובב על סקייטבורד כל היום ומעשן באנגים ואוכל אקסטזי. אבל זה לא כי הוא באמת אוהב את זה. זה כי היה מכלול של סיבות שהביאו אותו לזה".

בלילות אגייב ודניאל מסתובבים בגנים הציבוריים של השכונה, מקום מפלטו של הנוער חסר המעש, שמתכנס בהם על מנת להטביע את שיממונו. לעתים בבטלה לא מזיקה, שלרוב מלווה בעשן סיגריות. לעתים בעישון "באנגים" ושתיית אלכוהול.

"מגיע אלינו גם נוער נורמטיבי", מספר אגייב. "מה שמשמח אצלנו וטוב זה שהנוער הלא נורמטיבי לומד מהנוער הנורמטיבי, כשבדרך כלל זה עובד הפוך. יש אצלנו ילד שיודע לשחק שחמט, או שמנגן על פסנתר. זה מעניין את זה והם לומדים אחד מהשני".

כשאגייב מחייך את החיוך הרחב שלו לעברך, הוא מזכיר דוב, ואפשר להאמין שבעוד רגע יעטפו אותך כפותיו הרחבות בחיבוק אוהב. עד לאותו הרגע שבו משתחררות לסתותיו וקוראות דרור להבעתו הנלבבת, אגייב עשוי להטיל אימה מסוימת על זר. קומתו נמוכה, חזותו מוצקה, שערו הגלוח מבליט את רקותיו. עצמות לחייו העליונות מחודדות, וזרועותיו השריריות מכוסות קעקועים. אגייב מסגיר שגם רגליו.

הקעקועים הם מזכרת נצח לעברו הפרוע של אגייב. "החברים שלי מהצבא שואלים אותי הרבה פעמים למה אתה לא נוסע למזרח, לדרום אמריקה? או עושה כסף? למה אתה עובד עם נוער? הם לא מכירים את סיפור החיים שלי".

וסיפור החיים של אגייב מתחיל בשנות התבגרותו בבת ים כעולה דחוי, לא מקובל, בין צבריות מנוכרת, מכונסת בעצמה. הוא עלה ארצה בגיל 14, יחד עם שני הוריו ואחיו, הגדול ממנו בשנתיים, מאוזבקיסטן, אחת ממדינות הגוש הקומוניסטי לשעבר.

"התחלתי ללמוד בבית-הספר 'דוד אלעזר' בעיר. הייתי אחד העולים היחידים. הקבלה שלנו, והיום אני אומר שלנו כי גם אני ישראלי, לא ממש חמה כלפי זרים ועולים. הרגשתי בבית-הספר דחוי ורוסי".

היחס הלא אוהד דחק את אגייב מספסל הלימודים אל ספסלי הרחוב. הוא מצא לו בעלי ברית מבין נערים אחרים במצב דומה. אף הם היו עולים מחבר העמים, אף הם לא מצאו את מקומם במערכת הגדולה. אגייב וחבריו נעשו למעין כנופיה, שהטילה אימה על ילדי בית-הספר.

"התחברתי עם חברים שהרגישו כמוני, גם הם עולים. לאט-לאט הפסיקו לקרוא לי רוסי מסריח, כי התחילו לפחד מאיתנו. הפכנו את זה לעימות - התחלנו להרביץ, וגם דברים יותר גרועים מזה. היינו 30-20 חבר'ה. בטח כולם מכירים את זה מבית-הספר שלהם. חבר'ה רוסים, ככה בצד".

עם הזמן, פסקו ביקוריו ההולכים ופוחתים של אגייב בבית-הספר לחלוטין. "הפסקתי להרגיש כל התעניינות במקום הזה. הפסקתי ללמוד. התחלתי להשתמש בסמים. עשיתי עבירות. שוד מזוין, פריצה, גניבה, סחיטה באיומים ומה לא. אחר-כך הצטברו המון תיקים במשטרה. את רוב העבירות עשיתי עם החברים. ביליתי את רוב הזמן בבתי-משפט ובמוסדות טיפוליים".

אגייב קיבל צו הרחקה מהבית ונדד לירושלים, שם התגורר בהוסטל של על"ם וביקר בבית-הספר "מפנה" לנוער עובד, אחת לשבוע. כשכל חבריו זכו סוף-סוף לצו הראשון המיוחל, לאגייב המתין בתיבת הדואר פטור משירות בצה"ל. אגייב החליט להיאבק על זכותו להתגייס, שנשללה ממנו, להבנתו, בשל תיקיו הפליליים. "בהוסטל התרחקתי מהעולם של פשע וסמים. נהייתי אחראי יותר והחלטתי שאני רוצה להתגייס לצבא. להיות נער רגיל".

אגייב גייס לטובתו המלצות ממנהלי ההוסטל, והחל לשקוע בין טופסי הביורוקרטיה ומכתבי הבקשות. "היו לי כמה פגישות עם הקב"ן של לשכת הגיוס, ולאחר מכן עם מפקד הלשכה. הם דחו אותי שוב ושוב".

לאחר שורת הדחיות, נחלצה מנהלת ההוסטל לעזרתו של אגייב, ולאחר פנייה מצדה קיבל אגייב צו גיוס.

הפך למ"כ בבסיס תובלה
למרות הפרופיל הקרבי, נשלח אגייב למורת רוחו לטירונות 02 בבט"ר ניצנים. גם זאת הוא תולה ברישום הפלילי. "אני לא רואה שום סיבה אחרת, מאחר שיש לי את הנתונים הרפואיים שדרושים".

לאחר הטירונות שובץ אגייב לתפקד כמ"כ בבסיס התובלה במשמר הנגב. כשחש כי הוא לא ממצה את יכולותיו בתפקיד, ביקש העברה, ונעשה לנהג ספארי בחטיבה הדרומית ברצועת עזה. "המפנה חל בי עוד קודם, לפני הצבא", הוא מספר. "כבר אז הבנתי שפשע הוא לא הדרך. אבל את ההבנה שאפשר להעביר את זה הלאה, שאני יכול להשפיע על אנשים אחרים רכשתי רק בצבא".

את התקופה כנהג ספארי בעזה הוא מגדיר כמשמעותית לעיצוב אישיותו. שם, חווה לראשונה אחריות לקבוצת אנשים. "בתור נהג ספארי הייתי אדון לעצמי, רחוק ממפקדים. פתאום הבנתי מה זה ראש גדול. הסעתי לוחמים למארבים, הייתה עליי אחריות, לקפל אותם, לעשות את הכל במהירות הרצויה, כמו שצריך. אם לא, כל המבצע עלול להתפקשש. הרגשתי את עצמי משתנה ככל שניתנה לי יותר אחריות על אנשים אחרים".

אגייב חווה את ימי הלחימה העזה ברצועה. "הייתי עם גדוד רותם, אחר-כך עם שקד ועם צבר. הכרתי את כולם, גם את המג"דים בזמנו. אני מתגעגע לשם מאוד. אחד המבצעים שזכורים לי הוא מבצע 'שמים כחולים'. פעלו שם גדוד רותם, שקד וגדוד 13 של גולני. המבצע נמשך שבוע, והייתי איתם בלי הפסקה. במשך שלושה ימים לא עצמתי עין".

את מוצב אורחאן, שבו בוצע פיגוע מנהרת התופת, עזב אגייב כעשרים דקות לפני הפיצוץ. "סמ"פ מפקדה רותם התקשר אליי מיד אחרי שהחתמתי כרטיס ואמר לי לחזור מהר. את מה שראיתי שם לא אשכח. אלו היו דברים קשים".

בראייה לאחור, דווקא בצה"ל, ארגון גדול ובלתי משפחתי, שלא קשה להיעלם בו בין אלפי לבושי מדים אחידים, מצא אגייב שייכות, שחסרה לו כל-כך עם קליטתו בארץ. "בצבא פגשתי אנשים שלא שפטו אותי, חלקם שלא יודעים שיש לי עבר פלילי, שלא אכפת להם מאיפה באתי. הם קיבלו אותי כמו שאני".

הנערים מכירים את עברו
בני הנוער במועדון מכירים את עברו של אגייב. "הם יודעים במקרה כי לא מזמן עשיתי סרטון התרמה לעל"ם. הם לא יודעים הרבה. הם יודעים בגדול את התהליך - שעשיתי קצת רע בחיים שלי, ואחר-כך הרבה טוב. בעיניי זה דווקא חשוב שיידעו. הם לומדים מזה שגם אם כרגע המצב רע, אתה יכול לעשות אותו יותר טוב בהמשך אם תרצה. עם חלק גדול מהדברים שהם מתמודדים היום, גם אני התמודדתי".

אין לך פחד שההשפעה שלכם בטלה אל מול "השכונה"? הם חולפים פה למשך תקופה, ואחר-כך הולכים לדרכם ולא בהכרח שומרים על דרך הישר.

"יאנוש קורצ'אק אמר שאנחנו בסך הכל מגדלים את הילד, בשביל שכשיתבגר יהיה לו את החופש לקבל החלטה. אנחנו עושים הכל כדי לכוון אותו להחלטה חיובית. לי זה חשוב שיתגייסו לצבא".

אגייב רואה בעידוד הגיוס לצה"ל כאחת ממטרותיו העיקריות. "אני חושב שהצבא עושה כמעט עד הסוף את העבודה שאנחנו עושים כל הזמן. הצבא זה איזשהו שלב, שבו עושים אבחנה לגבי מה שהיה, מכינים עצמנו קצת קדימה וממשיכים הלאה. זו תחנה שאנו מאוד צריכים. היא כוללת התמודדות עם אנשים שאתה לא מכיר. פתאום לחיות עם אנשים באותו חדר. לכבד מישהו, לא לגנוב נשק. דיסטנס, כבוד לאנשים. מפקד זה המנהל בעבודה - זה מכין לחיים. זה גם יעזור להם להשתלב בחברה, בטח לילדים שיש להם תיקים במשטרה".

רק בשבוע שעבר חזרו ילדי המועדון מטיול אתגרי ברוח צבאית. "מאחר שדימינו תאג"ד, כל הבנות רוצות עכשיו להיות חובשות", מספר אגייב בחיוך. "התגובות שלהם היו טובות. דיברנו סביב המדורה בלילה על סיבות להתגייס לצבא, והרוב הגדול הביע נכונות. זה לא מובן מאליו".

אגייב מסביר שלא בהכרח יזכו כל ילדי המועדון להתגייס לצבא, בשל עבירות פליליות. "אתה יודע מה הולך פה כשהם מקבלים צו ראשון? זו בעיה, זה מטריד אותי. זה יופי שהם שמחים, אבל זה צריך להיות משהו רגיל. לא יכול להיות שילד כל-כך שמח ומופתע כשמזמינים אותו להתגייס להגן על המדינה שלו. זה אמור להיות ברור מאליו כמו שברור מאליו שמשלימים 12 שנות לימוד".

אתה רואה את זה כמשהו שאתה ממשיך בו, מפעל חיים, או רק תחנה זמנית?

"אני רוצה ללמוד חינוך בלתי פורמלי. אולי יהיה טיול באמצע, כי חייבים להשתחרר. החלום שלי הוא להקים חווה לנוער שלא מסתדר עם מסגרות. נוער שנפלט מבית-הספר ומהבית וזקוק למקום שימצא לו עיסוק. זה יהיה מחוץ לעיר, אולי במדבר. אני חושב שאסור שלנער יהיה זמן פנוי, כל הזמן צריך לעשות משהו. ואני רוצה שיהיה מקום כזה, שנער בא ורוצה לעשות כל הזמן משהו. יש הרבה ילדים שהם ילדים טובים ויש להם פוטנציאל לנהל חיים נורמליים, אבל יש משהו שמפריע להם במסגרת והם לא טורחים או לא מצליחים למצוא מסגרת חלופית. הילד פשוט נופל בחור".

איך אתה מסתכל עכשיו על תקופת ההתבגרות הפרועה שלך?

"אני מתחרט, וגם כועס קצת על החברה. אנחנו חברה מאוד אכזרית. אנחנו לא יודעים לקבל עולים חדשים. אבל אני גם כועס על עצמי, כי עובדה שאחי הגדול היה פחות או יותר באותו המצב, והוא קיבל את זה אחרת לגמרי. גם לו קראו רוסי מסריח. קשה לי עם זה, כי אני מתחיל להבין שעשיתי משהו לא טוב לבני-אדם".

מועדון הנוער פועל כבר שנתיים. אגייב מספר כי הממסד לא מגלה תמיד התחשבות כלפי בוגריו. אנשי המערכת לא רואים לנגד עיניהם את עקומת השינוי, אלא את הכתם המוצק בדמות תיק במשטרה. "היה מקרה שנער סיפר לי שהוא יותר מיוחד מהחברים שלו שבצבא. בציניות הוא אמר את זה. שאלתי אותו למה. אז הוא אמר: 'כי אותם גייסו ואותי לא. כנראה אני מיוחד יותר'. קשה לקבל את זה שלא רוצים אותך".

זה לא המקום שבו מתפוצצת התקווה שלך?

"זה מתפוצץ וזה חבל, כי אני לא חושב שעשיתי נזק לצבא. אני זכיתי לתואר חייל מצטיין כמה פעמים. לדעתי חשוב לתת לנערים האלה עוד הזדמנות. הצבא יכול להיות מכשיר מצוין לשילוב האמיתי שלהם בחברה".

כלים שיעזרו לך לבחור מה ללמוד
המבדק
מחשבן סיכויי קבלה
מחשבון בגרויות
X
שירות אישי חינם
מחפש את מוסד הלימודים שהכי מתאים לך? השאר פרטים
באנר פירסומי