אם גם אתם שומעים חדשות מדי פעם, אז אולי אתם יודעים שהמדד המוביל של הבורסה בניו יורק, מדד הדאו-ג'ונס, נמצא בשיא כל הזמנים. אגב, המדד התל אביבי המקביל, מדד ת"א 100, נמצא בשיאו גם כן. אל מול נתוני השיא של המדדים ניתן למצוא את פעולותיה של ממשלת בריטניה שעובדת על תוכניות להתמודדות עם התחממות כדה"א, ואת העובדה שבגוש דן מתים מדי שנה מעל אלף איש מזיהום אויר.
קצת מבלבל, לא? הכלכלות של רוב מדינות המערב ממשיכות לצמוח ומצבן טוב, הכלכלנים משדרים לנו ש"עסקים כרגיל", אבל כדור הארץ נהרס, ולפי התחזיות, מצבו רק ילך וידרדר. אז מה קורה פה? המצב טוב? המצב לא טוב? הכלכלנים צודקים, והאקולוגים טועים? אולי שניהם צודקים, או שניהם טועים?
סביבה, חברה וכלכלה
הצמיחה-עד לאן?
המדד החשוב ביותר בתיאוריה הכלכלית הניאו קלאסית השולטת היום בעולם כולו, וידועה בפי העם בשמות כמו התיאוריה הניאו ליברלית, שוק חופשי או קפיטליזם, הוא מדד ה"צמיחה". צמיחה היא מצב שבו בכל שנה מייצרים וקונים יותר מוצרים ושירותים במדינה. כלכלנים ניאו קלאסיים מאמינים שצמיחה היא מדד טוב לרווחה, ושהיא התרופה לכל הבעיות הכלכליות הגדולות. משמע, אם נצמח תהיה יותר תעסוקה ופחות אבטלה, הרווחה תחלחל גם לעניים ומצבם ישתפר, ואפילו המצב הסביבתי ייטב. לראיה, המצב הסביבתי במדינות המערב שהשתפר בעשרים השנים האחרונות. לכן, הכלכלנים הניאו קלאסיים מעוניינים בצמיחה נאותה ואינסופית.
כל זה טוב ויפה אם היינו חיים בריק, אך אין זה כך. כדור הארץ הוא סופי סגור ומוגבל בכול המשאבים שהוא מציע לנו: מים, אדמה, חמצן, נפט וכו'. לכן הכלכלה, אשר מתבססת על חומר ואנרגיה כדי לייצר מוצרים, לא יכולה לגדול עד אינסוף, כי כל המשאבים הם סופיים, (גם השטף המגיע לכדה"א כל יום מהשמש הוא קבוע וסופי).
הכלכלנים האקולוגיים אימצו נקודת מוצא שונה, ולכן מבינים שהצמיחה לא יכולה להיות אינסופית, ומן הראוי שנשאל עד לאן כדאי שנצמח. כל תת מערכת, וגם הכלכלה, חייבת להפסיק ולצמוח בשלב כלשהו, ולהסתגל לשיווי משקל דינאמי. את נקודות המוצא השונות בין הכלכלה הניאו קלאסית לכלכלה האקולוגית, ניתן להדגים בשרטוט הפשוט הבא: הכלכלנים ניאו קלאסיים רואים בכלכלה את המערכת השלימה, ובסביבה את תת המערכת. לכן הכלכלה יכולה לגדול לאין סוף, כמתואר בשרטוט הימני. לעומתם, כלכלנים אקולוגים מבינים שהכלכלה היא רק תת מערכת בתוך הסביבה ולכן גודלה מוגבל ע"י הסביבה.
הכלכלה האקולוגית הינה תחום אקדמי אינטר- דיסציפלינארי אשר מציע ניסוח חדש ומאתגר לתיאוריה הכלכלית, ניסוח הכפוף לחוקים הביולוגיים- פיסיקליים ולמגבלות של כדור הארץ. הכלכלה האקולוגית מתייחסת לקשרים ההדוקים בין מערכות אקולוגית, מערכות חברתיות ומערכות כלכליות. קשרים אלו נמצאים בבסיס מירב האתגרים בפניהם ניצבת האנושות כיום: קיימות, התחממות כדה"א, גשם חומצי, הכחדת מינים, חלוקת העושר, דלדול משאבים ועוד. התיאוריה מציעה נקודת מבט הוליסטית וייחודית בכדי לנתח ולהתמודד עם הקשרים והאתגרים הללו.
צמיחה לא כלכלית
הכלכלה האקולוגית מבחינה בשתי מגבלות העומדות בפני תת המערכת הכלכלית. מצד אחד היא מוגבלת בחומרי גלם בהם היא משתמשת כמו נפט, מים ועצים. מצד שני, היא מוגבלת בקצב ייצור הפסולת אותה היא פולטת. יצור הפסולת חייב להיות קטן מיכולת הטיפול של המערכות האקולוגיות בפסולת זו, (למשל פליטות של פחמן דו חמצני). אם הכלכלה תחרוג ממגבלות אלו יאזלו במשך הזמן המשאבים (נפט) ו/או שהפסולת תצטבר עד כדי הפרת האיזון האקולוגי (התחממות כדור הארץ). כך שלאורך זמן כלכלה העוברת על אחת משתי מגבלות אלו כזו אינה בת קיימא. בבסיס הכלכלה האקולוגית עומד מושג הקיימות, ובעיית המאקרו החדשה אותה היא מעלה ועימה היא מתמודדת היא שאלת הגודל: מהו הגודל הראוי של תת המערכת הכלכלית ביחס לביוספרה שגודלה קבוע וסופי. שאלה זו כלל אינה נשאלת בתיאוריה הניאו קלאסית, והיא לא הייתה רלוונטית כל עוד הכלכלה הייתה קטנה מאוד ביחס לביוספרה. אך כיום ברור שאנו קרובים מאוד, או שעברנו כבר, את יכולת נשיאתה של הביוספרה את הפעילות הכלכלית האנושית. כל גידול במערכת הכלכלית בא לרוב על חשבון המערכת האקולוגית. כיום יותר מתמיד, נראה שהתועלת מאותה צמיחה, קטנה מהנזק האקולוגי שהיא עצמה גורמת, ולכן מדובר במה שהכלכלה האקולוגית מכנה "צמיחה לא כלכלית".
כל עוד המערכת האקולוגית בריאה ושופעת ויש הרבה דגים באוקיינוסים למשל, הנזק האקולוגי מדייג, קטן מהתועלת האנושית שדייג מביא. במצב שכזה, הצמיחה הבאה מדייג הינה כלכלית. אך כיום, כתוצאה מדייג אינטנסיבי, לא נותרו כבר הרבה דגים באוקיינוסים. הנזק האקולוגי מכל דייג נוסף, הינו גדול עד אפילו הכחדת מיני דגים ופגיעה אנושה במערכת האקולוגית הימית. במצב שכזה, התועלת האנושית קטנה בהרבה מהנזק האקולוגי, ודייג נוסף מביא לצמיחה לא כלכלית.
ההסבר של הכלכלה האקולוגית לסתירה כביכול שהצגתי בתחילת הכתבה, בין המצב הכלכלי הטוב לבין המצב האקולוגי הקשה, הוא שהצמיחה כיום במדינות המערב הינה צמיחה לא כלכלית: הנזק ממנה גדול מהתועלת שהיא מביאה. אלא שהצמיחה כפי שהיא נמדדת בכלכלה הניאו קלאסית, לא מתחשבת בפעילות שלילית והרס הטבע, אלא סופרת הכול לחיוב. כך היא ממשיכה לצמוח, גם כשהכול מסביב נובל.
שינוי עמוק אך אפשרי
החדשות הטובות הן שהכלכלה האקולוגית מציעה תיאוריה כלכלית חדשה וחלופית, תיאוריה אשר מתחשבת במגבלות הפיסיקליות- ביולוגיות של הפלנטה המרהיבה בה אנו חיים. כדי לעבור לכלכלה מקיימת יש לפעול בשלושה מישורים:יש להגביל את קצב ניצול המשאבים לכזה, אשר בסופו של דבר, יביאו לקצב יצור פסולת שהמערכת האקולוגית תוכל לספוג.
יש להפחית את ניצול המשאבים המתחדשים לקצב הנמוך מהקצב התחדשותם.
יש להפחית את ניצול המשאבים המתכלים לקצב הנמוך מהקצב שבו מפתחים להם תחליפים מתחדשים.
המין האנושי ניצב בפני התנגשות חזיתית עם המגבלות של כדור הארץ. אנו חייבים לעבור לכלכלה בת קיימא המתחשבת במגבלות אלו. רק כלכלה שכזו תוכל להמשיך לתפקד גם בעתיד הרחוק. נכון, מדובר בשינוי עמוק שכלכלנים, פוליטיקאים ואזרחים צריכים לעשות, ומפתה לומר שהדבר אינו אפשרי. אך לדעתי עדיף להתווכח אפילו עם כלכלנים ופוליטיקאים מאשר עם כדור הארץ.
חגי קוט הוא כלכלן ורכז הפורום הישראלי לכלכלה בת קיימא.
