האיזור האישי שלי
כאן נרכז עבורך באופן אוטומטי את כל תחומי הלימוד שהתעניינת בהם בעת ביקורך באתר
הבחירות שלי
להכוונה מקצועית חינם השאר פרטים ונציגנו יחזרו אליך

הגברת הראשונה

ללטיפה עאטף, צעירה בדואית, היה ברור מההתחלה שהיא תלך בדרך אחרת. כך הפכה לחיילת הבדואית הראשונה בצה"ל

גילי ברטורא | 27-12-2006 17:48:00

העלייה בשביל המוביל לבית משפחת עאטף בכפר עילבון איננה פשוטה למי שאינו מטיב לכת. בצד הדרך הארוכה, עומדים בשורה בתי עסק קטנים, ביניהם חבויים ענני צמחייה דלה. הבית של משפחת עאטף הוא בית המגורים הראשון במעלה. ילד כבן עשר מתרוצץ בחצר, עיניו תרות אחר שותפים למשחק. כלב המשפחה שמח למלא את התפקיד.

"זה אח שלי", אומרת לטיפה עאטף, הצעירה הבדואית הראשונה שמתגייסת לצה"ל, וממשיכה בסיור בביתה. כעת, לאחר שסיימה את הטירונות, היא עושה את צעדיה הראשונים בשב"ס - שירות בתי הסוהר.

חזרה לבית. במרפסת הכניסה משוחחות שתי נשים, כוסות קפה מונחות על השולחן. עם הכניסה לבית נשמע קולה של אישה נוספת. "דודה שלי מתפללת", מסבירה לטיפה, "זו שעת תפילה". על קירות מתחם הכניסה תלויות מספר תמונות שמבעדן נשקפות דמויותיהם של סוסים אציליים. האוכף, כובעי הבוקרים והחבלים הצבעוניים התלויים על הקיר בסלון הבית, מגלים כי בחירת התמונות איננה מקרית. "החבלים הם תכשיטים שהיו שמים לסוסים בתחרויות", מסבירה לטיפה. על מדף בסלון, לצד תמונות בני המשפחה, מונחים מספר גביעים. "אבא שלי זכה בהם, כשהתחרה במירוצי סוסים", היא מספרת. "אחרי שהשתחרר מהצבא, הוא הקים חווה של סוסים. זה היה לפני עשר שנים, אולי יותר. החווה הייתה כאן למטה, ליד הבית".

לטיפה מתבוננת בתכשיטים על הקירות. "החווה כבר לא שלנו", היא אומרת. "לאבא הייתה מחלת לב, ובשלב מסוים הוא התחיל לסבול גם מכאבים ביד והוא לא היה יכול לטפל בסוסים יותר. אח שלי עוד היה קטן ולא היה יכול להחליף אותו בעבודה". בסופו של דבר נאלץ פואז חסן עאטף, אביה של לטיפה, לוותר, והחווה נמכרה.

לטיפה עאטף בביתה. "למה רק ליהודים השירות חובה? אנחנו חיים כאן וחייבים לתרום". (ברית שליט)
לטיפה עאטף בביתה. "למה רק ליהודים השירות חובה? אנחנו חיים כאן וחייבים לתרום". (ברית שליט)

אביה לא הופתע
פואז שירת כגשש בצבא במשך 25 שנה. סיפוריו הרבים זכורים ללטיפה עוד מימי ילדותה. "אבא היה מספר לי כל הזמן על החוויות שלו בצבא. היו לו המון תעודות שהוא קיבל אחרי שתפס אנשים. הוא לא היה בדרגה גבוהה, אבל הוא היה אחראי, מפקד על קבוצת חיילים. כשהוא שמע שאני רוצה להתגייס, הוא סיפר לי עוד ועוד סיפורים מהשירות כי הוא רצה שלא אפחד להתקדם שם ולהיות משמעותית".

העיסוק ברדיפת צדק תמיד קסם ללטיפה. עוד כשהייתה ילדה, ידעה שבזה תרצה לעסוק. "כשהייתי בבית-ספר יסודי כל הזמן חשבתי על משטרה, אף פעם לא על צבא. רק בתיכון חשבתי בפעם הראשונה שאני רוצה להתגייס. ניסיתי לחשוב איך לשלב את הדברים. רציתי לעשות צבא ומשטרה ביחד, וזה מה שקרה. עשיתי טירונות בצבא ועכשיו אני עוברת לשב"ס".

רצונה של לטיפה להתגייס לצבא, לא עורר פליאה בקרב בני המשפחה. "אבא שלי לא הופתע כי הוא היה בצבא, והוא יודע מה זה. אמא שלי שאלה קצת שאלות. היא רצתה לדעת למה אני כל-כך רוצה להתגייס. היא מכירה אותי. היא ידעה שאני לא ילדה שקטה, שאני לא כמו כולן, אבל היא חשבה שאני אסיים בית-ספר ואלך ללמוד, כמו האחיות שלי. היא מאוד גאה בי על ההחלטה".
מתוקף היותה המתגייסת הבדואית הראשונה, לא היו ללטיפה חברים להיוועץ בהם, לשאול אותם על מה שמצפה לה. האדם היחיד שיכול היה להיות לה לעזר, היה אביה. "אבא שלי תמיד אמר שהצבא הוא המקום הכי בטוח בעולם. 'בצבא תהיי בטוחה', הוא היה אומר. הוא לא הסתיר ממני שום דבר. הוא אמר לי שזה הולך להיות קשה, אבל הוא אף פעם לא אמר שזה מפחיד. ככה שלמרות שלא ידעתי לאן אני הולכת, אף פעם לא פחדתי מהשירות".

דבר אחד בכל זאת טרד את מנוחתה של עאטף. מן ההתחלה ידעה היטב שהמנטליות בחברה הבדואית שונה מזו של הבנות האחרות שאותן תפגוש בטירונות. היא חששה שהשוני יקשה על השתלבותה. "פחדתי שלא יהיו לי קשרים עם חיילות, שיהיו לי בעיות איתן. בשבוע הראשון הייתי בהלם. הייתי איתן אבל הייתה לי כל הזמן תחושה שאני בנפרד".

מה היה האתגר הכי גדול מבחינתך במהלך הטירונות?

"המטווחים. הם נמשכו יומיים. בבוקר היה לי קר, באמצע היום חם, ובלילה שוב קר. זה היה מעייף, והרגשתי בודדה כל הזמן. החיילות האחרות היו לידי כל הזמן, אבל הרגשתי לבד בשני הימים האלה".

אף כי אסור היה לה לדבר בטלפון במהלך הימים שבהם נערכו המטווחים, טילפנה לטיפה בלילה לבני משפחתה. "התקשרתי לאחותי ולגיסי שאני מאוד קרובה אליו. דיברתי איתם בלילה. כמעט תפסו אותי בגלל האור של הפלאפון, זה היה מסוכן".

והם עזרו לך?

"אחותי שאלה אותי בטלפון מה אני עושה, אמרתי לה שאני במטווחים. היא לא הבינה מה זה, הייתי צריכה להסביר לה. 'אנחנו יורים בנשק, וזה אמיתי', אמרתי לה. היא התלהבה, ואמרה 'איזה כיף לך, תיהני מזה'. היא לא הבינה שלא טוב לי".

חששותיה של עאטף נמוגו במהלך השבוע השני לטירונות. "היינו כל הזמן ביחד בתורנויות, בתרגילים, התחלנו להתקרב. הבנות שאלו אותי כל הזמן על המנהגים של הבדואים, אמרו שהן רוצות לבוא לבקר. היינו חוזרות מסוף השבוע וכל אחת הייתה מספרת מה היא עשתה. את כל הדברים שהן עושות בשישי-שבת, אני לא עושה. הן היו חוזרות ביום שישי הביתה ויוצאות למסיבות; אני הייתי חוזרת הביתה ויושבת ביחד עם המשפחה. אין אצלנו כזה דבר לצאת לבלות בלילה. הייתה לנו מסיבת סיום טירונות ברחובות; הבנות הזמינו אותי לבוא, אבל לא הלכתי. אמרתי להם שזה לא מקובל אצלנו, והן לא הופתעו".

העדיפה שלא ידעו בכפר
השמועה על גיוסה של עאטף, התפשטה בכפר במהרה. "ביום הראשון של הטירונות כולם בכפר כבר ידעו שהתגייסתי. לא רציתי שכולם יידעו. לא כי פחדתי או התביישתי, פשוט לא היה לי ראש לשאלות של כולם. כל הזמן שואלים אותי מה אני עושה, איך ולמה".

איך החברות שלך בכפר מגיבות?

"הן כל הזמן שואלות אם אני נהנית. הן מתות להיות בצבא. יש בנות מהכפר שפגשתי בדרך חזרה הביתה וכולן אמרו 'איזה כיף לך, הלוואי שגם אנחנו היינו יכולות'. אבל אי-אפשר. אם האבא לא מאשר, הן לא יגיעו לצבא".

לא כולם בכפר מרוצים מהתקדים שיצרה עאטף. גיוסה של בת העדה לצה"ל, הוא בעיני רבים עניין קשה לעיכול. "חלק מהאנשים התנגדו, בגלל שאני בת בדואית וזה לא מקובל. לבנות בדואיות אסור לצאת מהבית. בעבר גם היה אסור לנו ללמוד. מה שהיה קורה זה שבגיל 14 כל אחת הייתה צריכה להתחתן או לפחות להתארס. אני מתנגדת לזה. בגלל זה גם רציתי להתגייס.
"ידעתי שאני הולכת להיות הבת הבדואית הראשונה שתתגייס. רציתי להוות סמל, שהרבה בנות אחריי יתגייסו גם כן. הסכמתי להיות הקורבן, שעליי ידברו מאחורי הגב, העיקר שאחריי יתגייסו עוד בנות בדואיות, שיראו שזה אפשרי".

בניגוד ללטיפה, אביה דווקא שמח להסביר לסובבים אותו מדוע נתן את ברכתו. "אבא שלי לא מסתתר מאף אחד. הרבה פעמים הוא שומע התנגדויות וטענות, אבל הוא מסביר לאנשים למה התגייסתי, כי בשבילו זה לא דבר שצריך להתבייש בו. זה נותן לו כבוד שאני תורמת למדינה".

לטיפה אינה היחידה במשפחה המורדת במוסכמות. אחותה, שונה גם היא מרוב בנות העדה. בגיל 22 היא לומדת באוניברסיטה, ועדיין אינה נשואה. "היא תמכה בי, אמרה שעדיף שאתקדם בחיים. שתי האחיות האחרות שלי כבר התחתנו. הן כל הזמן אומרות לי 'אל תתחתני, זו טעות גדולה. תיכנסי לצבא או למשטרה, תתקדמי שם, תלמדי'. אם לא הייתי הולכת לצבא הייתי הולכת ללמוד. רציתי ללמוד קרימינולוגיה, להילחם בפשע. אני מתכננת לעשות את זה כשאסיים את הצבא. רוב החברות שלי כבר התחתנו. חלקן התארסו כבר בגיל 16 ולחלקן כבר יש ילדים. כולן יודעות שאני מתנגדת לזה. אני לא אתחתן לא בשנה הבאה, ולא אחריה וגם לא בעוד חמש", היא מצהירה.

לעאטף יש ביקורת נוקבת כלפי החברה הבדואית. מעמד האישה בחברה הבדואית אינו הנושא היחיד שמטריד אותה. לדבריה, גיוס בני העדה לצה"ל לא צריך להיות על בסיס התנדבותי. "למה רק ליהודים השירות הוא חובה? אנחנו חיים כאן וחייבים לתרום למדינה. יש הרבה בדואים שאומרים שבגלל שאנחנו לא מקבלים את כל הזכויות אנחנו לא צריכים לתרום לצבא. הם לא אומרים דברים ספציפיים, פשוט אומרים שאין שוויון ובגלל זה לא צריך להתגייס. אני לא מאמינה בזה. אנשים אחרים אומרים שאולי אנחנו לא מקבלים את הזכויות בגלל שאנחנו לא משרתים בצבא. אני חושבת שאנחנו מקבלים את הזכויות שלנו כמו היהודים, ושזה לא בסדר שלא כולם מתגייסים".

בקרב הבדואים המתגייסים לצה"ל בכל שנה, משובצים רבים מהם לשירות ביחידת הגששים ובגדוד הסיור המדברי. מצד אחד, משרה השירות עם שאר בני העדה תחושת ביטחון, אך מן הצד השני, הוא גם יוצר הפרדה בין בני העדה לשאר החיילים בצה"ל. "אני חושבת שחבל שהבדואים מתגייסים כמעט תמיד ליחידות שיש בהן בעיקר בדואים, כמו הגדס"ר הבדואי והגששים. הם מפחדים להיות עם היהודים, מפחדים שהם לא יסתדרו. הם מפספסים את ההזדמנות להשתלב".

בשנים האחרונות נעשים בצה"ל מאמצים רבים כדי לשכנע כמה שיותר בני נוער בדואים לבחור בגיוס לצבא. נציגים של הצבא מגיעים לכפרי העדה, משוחחים עם השיח'ים ומסבירים להם את חשיבות גיוס בני העדה לצה"ל. תמיכת השיח'ים, המהווים מקור הסמכות העיקרי בכפרי העדה הדרומיים, מבטיחה לרוב עלייה בשיעור המתגייסים.

צה"ל אינו הגורם היחיד המנסה לקנות את לבם של השיח'ים. פעילי התנועה האסלאמית עובדים בקדחתנות בניסיון לטרפד את מאמצי הצבא. נציגי התנועה נפגשים גם הם עם השיח'ים ומסבירים להם מדוע גיוס בני העדה לצה"ל לא ממש עומד בקנה אחד עם עקרונות האסלאם.

"אם הם היו באים אליי ואומרים לי לא להתגייס, הם בחיים לא היו מצליחים לשכנע אותי", אומרת עאטף נחרצות. "בסופו של דבר, לכל אחד יש דעות משלו; יש בדואים שנשמעים לתנועה האסלאמית, בעיקר בדרום. זה חבל, אבל אני לא יכולה להשפיע על ההחלטות של כולם".

מה הרגשת בלב במהלך המלחמה בחיזבאללה?

"ראיתי במלחמה בלבנון מה קורה, ראיתי שם קורבנות ושם קורבנות. זה שאני מוסלמית לא צריך להפריע לי לתמוך במדינת ישראל. אני לא כועסת על המדינה שלנו ולא על המדינה שלהם. כל צד עשה מה שעשה - זו מלחמה. לאורך כל המלחמה תמכתי בישראל. אני מאמינה במדינה שלי; אם לא הייתי תומכת במדינה שלנו, לא הייתי היום בצבא. גם הבדואים שאני מכירה סביבי תמכו בישראל במהלך המלחמה".

צפונים ודרומים
כשהיא מדברת על השתלבות בני העדה הבדואית בחברה הישראלית, מפרידה עאטף בין תושבי הצפון לדרום. "חוץ מאשר ברהט, הבדואים בדרום חיים באוהלים, אנחנו בבתים", היא אומרת, מסתכלת סביב. "בית פשוט, אבל בית". שוני נוסף עליו עומדת עאטף הוא בתחום ההשכלה. "חלק גדול מהבדואים שם לא לומדים. וחלקם אפילו לא מסיימים תיכון. לא שמעתי על הרבה בדואים שחיים בכפרים בדרום ולומדים במכללות. הרוב מתחתנים מוקדם ועוסקים בחקלאות, בדברים שלא נותנים להם להתפתח", היא אומרת.

"זה פשוט שונה. הם חיים בשבטים, כאן חיים בכפרים. פה אין שיח'ים, בן-אדם אחד שאחראי. כל אחד אחראי לעצמו, בוחר מה הוא רוצה לעשות. אם היה בכפר שלנו מישהו אחד שהיה אחראי, בחיים לא הייתי מגיעה לצבא. הייתי ממש שמחה אם היינו מתחברים. אנחנו לא צריכים להיות בשני חלקים. אני מקווה שיום אחד נהיה כל הבדואים יחד, הצפוניים והדרומיים".

למה אף אחד לא מנסה לגשר על הנתק הזה?

"אני לא מכירה בדואי שיש לו השפעה, שיכול ללכת ולעמוד מול המדינה. כרגע, אני עצמי לא יכולה לעשות את זה. בינתיים אני רוצה להתקדם, לעלות, לקבל דרגות. אולי כשאני אהיה גדולה תהיה לי ההשפעה. ואז, ברגע שתהיה מישהי אחריי שתמשיך את הדרך, אפנה את המקום".

כלים שיעזרו לך לבחור מה ללמוד
המבדק
מחשבן סיכויי קבלה
מחשבון בגרויות
X
שירות אישי חינם
מחפש את מוסד הלימודים שהכי מתאים לך? השאר פרטים
באנר פירסומי