הרכבת נעצרת, תחנה אחרונה. הנוסעים נוהרים החוצה. ערבים, יהודים. עולים מאתיופיה, מחבר העמים. מבוגרים וצעירים. חיילים. בעלייה במדרגות המובילות אל מחוץ לתחנה, נחשפים בהדרגה שמים אפורים, מבנים רעועים וכבישים מחורצים, רצופי מהמורות. לוד, עייפה וקשת יום, נגלית לעיני כל.
במרחק של עשרות מטרים מתחנת הרכבת עומד בית-הספר המקצועי "עמל 1", שם עובדים שני בני גרעין "בבל" של תנועת "הנוער העובד והלומד", סמל נועם חייט וסמל אדם אמסלם. לאחר מסלול צבאי של שנה וחצי, הם שובצו למשך פרק המשימה שלהם לעבודה חינוכית בלוד. "בית-ספר 'עמל' הוא התחנה האחרונה. מי שעף מכאן לא ימצא מסגרת אחרת", אומר אמסלם. "הילדים האלה מגיעים לבית-הספר בכיתה ט' כשהם מיואשים. כל החיים סגרו להם דלתות בפרצוף, אמרו להם שהם לא מסוגלים", מוסיף חייט.
ההתמודדות לא פשוטה. הניסיון שרכשו החניכים במהלך חייהם הקצרים לימד אותם לא לבטוח באיש, להיות זהירים. אמסלם וחייט מבינים היטב שכדי לזכות באמונם, יש לעבוד קשה. "פתאום באים שני חיילים ומתחילים לדבר איתם. הם מסתכלים עלינו כעל יצורים. פראיירים. שואלים את עצמם 'מה זה הטמטום הזה, מה יוצא להם מזה'", מסביר אמסלם. "אחרי כמה זמן, הם פתאום מבינים שאנחנו כאן כי אכפת לנו מהם. הם קולטים שאנחנו מאמינים בהם". אלטרנטיבה היא מילת המפתח. "אין פה שום דבר חברתי. לא חוגים, לא בתי-קפה. יש קניון אבל הוא פתוח עד שמונה בלחץ", מסביר אמסלם, "אז הם מסתובבים ברחוב. ולרחוב, יש רק דבר אחד להציע".
סמל מיה ולנטין וסמל מאיר רינגרט. "הם שינו את פני הנוער בעיר".
בלוד. דווקא בלוד
העיר לוד הפכה עם השנים לסמל של פשע, אבטלה ועוני מר. סוחרי הסמים הרבים הנתפסים בה מדי שנה, חלקם בתחילת שנות העשרה, וה"כספומטים" שבמשך שנים שלשלו מנות הירואין במקום שטרות, הדביקו לה את הכינוי "בירת הסמים של המרכז". העירייה, שאינה מתפקדת כראוי בשל גירעונות עצומים, הותירה את התושבים בעיר אדונים לגורלם. דווקא בעיר הזו, ביקשו בני גרעין "בבל" לפעול. כבר עשרה חודשים שהם פועלים פה. היום, מחולקים לצוותים, הם פרוסים בארבעה בתי-ספר ובארבעה מועדוני נוער. בני הגרעין עובדים בעיר בארבעה מעגלים. מעגל בתי-הספר, מעגל הקבוצות בשעות אחר-הצהריים, המעגל השכונתי והאיגוד המקצועי לנוער. כך הם מצליחים להיות מעורבים בכל הנעשה בעיר, ולהגיע לבני הנוער בדרכים שונות.
"יש ילדים שאנחנו תופסים 100 אחוז מהיום שלהם", מסביר חייט. סדר היום של בני הגרעין מתחלק לשניים. את חלקו הראשון, הם מעבירים בעבודה בבתי-הספר, שם הם מעבירים שיעורי חברה, אחראים על מועצות התלמידים ועל מועדוני הנוער הפועלים בחלקם במהלך שעות היום, וכן על הפעילויות בחגים. עם סיום יום הלימודים הם שמים פעמיהם אל עבר מועדוני הנוער הפועלים בעיר. שניים מהמועדונים שבהם עובדים בני הגרעין, שייכים למעגל "המחדשים". המיזם הוא מהלך של בוגרי הנוער העובד והלומד להחזיר עטרה ליושנה ולחדש את הדם הזורם בעורקי התנועה דרך פנייה לנערים עובדים.
"אנחנו פועלים בכל העיר במטרה ליצור קשר בין בני הנוער בחלקים השונים שלה", מספרת סמל טלי יהל, שעובדת במועדון נוער בשכונת גני אביב. מספר דקות אחר-כך, תעביר יהל פעולה לקבוצת הבנות אותן היא מדריכה.
"אנחנו מדברות על סטיגמות, ולומדות מה לעשות או לא לעשות בבעיות שקשורות בבנים", מסבירה גלי, חניכה בקבוצה. "זאת קבוצה של בנות וזה טוב, כי זה אינטימי ואנחנו לומדות מזה איך כדאי להתנהג".
"אנחנו מציעים לילדים לקחת אחריות על החיים שלהם, וזה לא משנה עם מדובר בבני נוער הבאים מרקע קשה יותר או קשה פחות", מסבירה יהל.
גיוס קבוצות הבנויות סביב נושא הוא כלי שבו משתמשים חברי הגרעין לעתים קרובות. "בחופש הגדול יזמנו ליגה בכדורגל. פעמיים בשבוע הגיעו 70 חבר'ה והשתתפו בטורניר", מספר סמל מאיר רינגרט, שעובד בבית-הספר המקצועי למכונאות רכב. "אני אולי לא יכול לקחת מהם את הכסף לסמים, אבל אני יודע שפעמיים בשבוע הם מגיעים לשחק כדורגל, שיש להם משהו אחר להיות סביבו, וזאת אלטרנטיבה לרחוב".
בסניף המחדשים נפתחה קבוצה נוספת סביב רעיון מלכד: לימוד תאוריה בהדרכת אמסלם. "יש לזה ביקוש, וזה הצליח", הוא מסביר. "באחד הימים הגיעו לקבוצה שלושה חבר'ה שתויים ואמרתי להם ללכת הביתה. הם באו במיוחד מגני אביב, שזו שכונה רחוקה יחסית, אבל זה לא היה משנה. שבועיים אחר-כך, הם חזרו. הם הבינו שלסניף לא מגיעים שתויים".
אחד הדברים שעליהם מקפידים בני הגרעין הוא קודים ודפוסי התנהגות ברורים ומחייבים. "ילד שנכנס למועדון יודע שפה אין אלימות, שיש פה חוקים אחרים, אווירה אחרת. שפה אין 'אני חזק אז אני שולט'", מסביר חייט.
כולם מכירים אותם
"אפשר לומר שהם שינו את פני הנוער בעיר", מעידה ראש מנהלת החינוך בעירייה, אביבה בריינר. "קשה לי להאמין שיש מישהו בעיר שלא מכיר אותם. הם נמצאים במועדוני הנוער הרבה מעבר לזמן המצופה, ובבתי-הספר הם ממש מהווים אחים גדולים לנערים".עדן, תלמידה בבית-ספר של נעמ"ת, שגם בו פועלים חייט ואמסלם, יודעת שיש לה תמיד למי לפנות. "אדם הוא כמו אח גדול שלי", היא מספרת. "הייתה לי חברה ורבנו. הייתה שם הרבה אלימות מילולית. אדם ייעץ לי ואמר לי לא להתנהג ככה. אם הוא לא היה מתערב זה היה נגמר רע".
היחס האישי חשוב. בניית מערכת יחסים של אמון, היא לא עניין של מה בכך. בני הגרעין צריכים להיות מסוגלים להיות שם בשביל הנערים בכל רגע נתון. "בשלב מסוים הבנו שרק שיעורי חברה זה לא מספיק", מספרת סמל מיה ולנטיין, שעובדת ביחד עם רינגרט בבית-הספר למכונאות רכב. "התחלנו לחנוך ילדים. זה לא היה בהגדרת התפקיד, אבל הבנו שרק ככה נוכל להגיע אליהם".
ולנטיין מרחיקה עוד יותר, ומגיעה לפעמים לבתי הנערים. "לשבת ולראות איתם סרט בבית שלהם, זה מחבר אותך אליהם בצורה יוצאת דופן. ההורים נרגשים לראות את הבן שלהם עם חיילים בסלון".
אך לא בכל המקרים, מגלים ההורים יחס אוהד כלפי האורחים. "אחד הילדים ביקש שאלך לפני שאבא שלה יגיע, כי הוא אלים. הוא לא ידע כיצד יגיב האבא כשיראה אותי, ופחד מהתגובה שלו", מספרת ולנטיין. "בפעם אחרת הגעתי לבית של ילדה שאבא שלו נרקומן. הצלחתי ליצור איתו שיחה, אבל היא הייתה הזויה".
שי לוי, חניך של ולנטיין ורינגרט, יושב עמם על ספסל, ויחד, מנסים השלושה לשחזר את שיעור החברה האחרון. "מיה הייתה הנסיכה", אומר לוי. "היא שיחקה אותה עושה מה שהיא רוצה". "זוכר איך קראנו לזה?" שואל רינגרט. "שלטון יחיד. היא זרקה עלינו בקבוקים", מחייך לוי.
ולנטיין כועסת על סילוף העובדות המכוון. "רק זרקתי בקבוקים? זה מה שאתה זוכר? מה עוד עשיתי?" היא שואלת. "חילקת סוכריות טופי", מודה לוי. השיעור על צורות השלטון, הדיקטטורית מחד, והדמוקרטית מאידך, מכין את הילדים למערכת הבחירות למועצת התלמידים העומדת בפתח, יוזמה של רינגרט וולנטיין. כמה דקות לפני השיחה עם לוי, ניגש לרינגרט תלמיד, לקח אותו הצדה, והראה לו את נאום הבחירות שהכין. "רק היום בבוקר הוא ישב וצחק על כל העניין. אמרתי לו שאם לא ייקח את זה ברצינות, אני אלך. בסוף הוא נהיה רציני, וכתב", מספר רינגרט.
"לא כל מורה יכול להשתוות אליהם", אומר מנהל בית-הספר, מנחם ויינבוים. "המורה, פרט לשיחות עם התלמידים, צריך גם ללמד. מאיר ומיה, לעומת זאת, מסוגלים להקדיש את כל זמנם לתלמידים. הם מביאים לבית-הספר משהו אחר. הם מסבירים לתלמידים מה זה צה"ל ומשכנעים אותם לא להתחמק. הצרפתים אומרים שלא מספיק שיש שכל, צריך גם להפעיל אותו, והם יודעים לעשות את זה".
לדעותיהם של רינגרט וולנטיין יש משקל והשפעה בין כותלי בית-הספר. "היו כמה ילדים שבית-הספר רצה להעיף", מספר רינגרט. "הלכנו לוועדה שאמורה הייתה להחליט בעניינם והצענו תנאי אחר להישארות התלמידים. במקום שילמדו יותר שעות, הצענו שהתנאי יהיה שאנחנו נחנוך אותם".
רינגרט מצא עצמו לא פעם נלחם גם למען ילדים שעזבו את בית-הספר. "היו שני ילדים שהעיפו אותם, והמשכתי להיות בקשר עם ההורים שלהם. ההורים שמחו שיש מישהו שמנסה לעזור להם למצוא מסגרת. בסופו של דבר זה לא הצליח, כי הילדים לא רצו את זה מספיק".
גם חייט ואמסלם מנסים לעזור לאלו שפרשו מן המסגרת. "הייתה חניכה שהייתה מגיעה לסניף לסירוגין, ועזבה כדי שהיא תוכל ללכת לעבוד. כבר חודשיים לא ראינו אותה בבית-הספר. אנחנו פוגשים אותה ברחוב, שואלים אותה מה קורה, דואגים שלא תאבד את עצמה".
ברחובותיה של השכונה בה ממוקם הסניף מסתובבים ילדים רבים. לאמסלם ולחייט ברור לגמרי שיש לא מעט נערים שזקוקים לעזרה ולא מגיעים לסניף. "לפעמים אנחנו הולכים לחפש אותם", אומר חייט. "את רוב הקבוצות בסניף אספנו ברחוב. אם הם לא יגיעו אלינו, אנחנו נגיע אליהם. נשב עם חבר'ה מבית-הספר על איזה ספסל אחרי שהלימודים נגמרים".
סמל דורון גולדשמיד מדריך את הקבוצה הגדולה ביותר בסניף המחדשים. "בקבוצה יש 15 חניכים. ערכנו להם סמינר משותף עם ילדי הצפון, ויחד ניתחנו את המציאות. הם הבינו שאם לא יהיו פעילים המצב עלול להתדרדר".
פעמיים בשבוע מתקיימת בסניף פעילות העשרה. על שולחנות בית-הקפה שבסניף מפוזרות כתבות. "החניכים באים לשתות קפה, קוראים את הכתבות, ואחר-כך מנהלים ביחד איתנו דיון אקטואלי", מסביר גולדשמיד. "לאחרונה, חניך אחד הציע שהקבוצה שלו תיקח על זה אחריות. זו המטרה העיקרית, שיפעלו, שייקחו אחריות".
לעבוד עם ילדים עובדים
רבים מבני הנוער שאיתם באים בני הגרעין במגע, עובדים כדי לפרנס את משפחותיהם. "יש חניכים שגרים בבית של שני חדרים עם סבא וסבתא ועוד 14 אחים", מספר חייט. "רוב הילדים עובדים באולמות אירועים ומשתכרים 80 שקל בלילה, כשהם עובדים בין שבע לשמונה שעות. הם לא מבינים שמנצלים אותם. הם שוברים את השוק, ובכך דופקים את עצמם ואת החברים שלהם. אנחנו מסבירים להם מה המשמעות של ניצול עובדים, ומדברים איתם על כוח ההתאגדות. מי שלא נלחם בניצול, עוזר לניצול. הם מצטרפים להתאגדות הנוער העובד והלומד וככה הם מרגישים שיש להם גב, שיש מאחוריהם מישהו שתומך בהם".טוראי אביאל אלגלי, שהיה בין מקימי סניף לוד, סיים שנת שירות במסגרת התנועה ומשרת היום בנח"ל. "הגעתי בכיתה ט', המדריכה שלי דיברה איתי על עשיית שינוי בבית-הספר, וככה הצטרפתי. אם יש מקום בחברה הישראלית שאומר 'יש פה מצב, בואו נשנה אותו', זה המקום הזה. תנועת נוער בוחרת, משקפת את המציאות. לא אומרים לך תשתנה. שמים לך זכוכית מגדלת שדרכה אתה רואה את עומק הדברים. היא פותחת לך את העיניים למה שקורה בחברה הישראלית, וגורמת לך לרצות לפעול".
אחת המשימות העיקריות הניצבות בפני בני הגרעין היא יצירת זיקה כלשהי בין בני הנוער והחברה בישראל. "אנחנו מנסים לחבר אותם למדינה, ליצור סולידריות", מסביר אמסלם. "חלק מזה נוגע לעניין הגיוס. מאז שהגענו לפה, יש עלייה של 50 אחוז במספר החבר'ה שרוצים להתגייס. יכול להיות מצב שערבי שלומד בבית-ספר יבוא ויגיד שהוא רוצה להתגייס".
"יש לפעמים אמירות שאנחנו בפרק משימה לא נותנים הכנה מעשית לצבא כמו מד"ניות", אומר חייט. "מי שאומר את זה לא מבין שבעצם זה שאנחנו נמצאים פה, אנחנו מהווים מודל אחר כלפי הילדים פה, וככה מעודדים את הגיוס. החיילים היחידים שהם פוגשים זה האחים שלהם שמנסים לעשות תפקיד כמה שפחות משמעותי בצבא. הם תופסים את הצבא כגוף שמנצל אותם. הם אומרים 'אותי לא ינצלו בצה"ל, ייתנו לי 360 שקל בחודש'. הם רואים את האחים שלהם ואומרים 'הכל חרא'. אנחנו מסבירים להם שאין להם זכות להגיד את זה, כי הם לא ניסו לשנות את זה אף פעם. ברגע שהילד יבין שהמדינה זה לא רק מס הכנסה, ברגע שהוא ירגיש שייך, שיהיה לו אכפת, הוא גם ירצה להתגייס".
