כל-כך הרבה זמן עבר מאז שיצאת שבת, שכבר שכחת איך מריח המרק של אמא, איך מדליקים את הטלוויזיה, ואיך נראית חברה שלך. אבל אז מגיע סוף השבוע המיוחל, ואתה והחבר'ה בדרך ללילה של ריקודים במסיבת החיילים במועדון שבאזור. אתה מתארגן, מתקלח, מודיע לאחים שלך שהיום האוטו שלך, מתיז ליטר בושם ויוצא לדרך. אתם מגיעים למסיבה, מתפצלים לזוגות, כי אף אחד לא אוהב חבורות גדולות, מכינים את הכסף ונעמדים בתור. זהו. עוד רגע אתה בפנים.
סוף-סוף מגיע התור שלך להיכנס, רק מה, כנראה שבחרת את הבושם הלא נכון היום, או שהחולצה שלך לא בצבע שמוצא חן בעיני האדם שמפריד בינך לבין הכניסה ועונה לשם "הסלקטור". הוא מפנה אותך בעדינות הצדה, בלי הסברים יותר מדי מפורטים, בלי שהוא צריך לתת לך דין וחשבון. אם גם חברים שלך לא לבשו את החולצה הנכונה, לפחות יהיה עם מי להוציא את העצבים בדרך הביתה. וזהו, הלך מצב הרוח, והתוכניות שלך להתפרק קצת לפני שאתה חוזר ל-21 נוספים, ירדו לטמיון. טוב, אתה אומר לעצמך, ככה זה בהרבה מועדונים, זה מועדון פרטי, מי אמר שזו זכותך להיכנס וחובתם להכניס? אז זהו, שהחוק אמר.
ח"כ בן-מנחם, שהיה גם מיוזמי החוק המקורי, התבטא אז ואמר שהבעייתיות בחוק המקורי הייתה "שהוא מטיל את מלוא כובד הוכחת האפליה על המופלה". עוד הוסיף בן-מנחם, כי "מעניין שבשדה הקרב אין הבדל בין שחורים ללבנים, אבל במועדונים דווקא כן".
חיילים וחיילות מהווים קהל יעד מרכזי בסופי השבוע במועדונים הגדולים. הם מגיעים כל שבוע וממלאים את האולמות, ועל לבם ועל כיסם מתנהלת מלחמת היחצנות. מועדונים מאתרים קורסים וטירונויות שמסתיימים ומציעים שלל הנחות, הטבות בבר וההעדפה בכניסה, מה שנקרא "לסגור" בעבורם את המסיבה. העיקר שתבואו אליהם, ותביאו גם את החברים שלכם.
"יש לנו אנשים בתוך הבה"דים שאומרים לנו מתי מסתיימים קורסים", אומר גיא, חייל בבסיס תל השומר ובעבר יחצן של המועדונים "הלכת" ו"החממה" שבכפר ויתקין. "בדרך כלל הפניות מגיעות אלינו מאנשי הסגל, הרס"פים, הפ"פיות. האנשים שכל הזמן מעבירים מחזורי קורסים נמצאים בקשר עם ההפקה שלנו, ואלה מעין יחסי עבודה. הם מצדם לא מקבלים כסף, אולי רק הנחות בכניסה ולשתייה".
באתר האינטרנט של המועדונים בכפר ויתקין כותבים הבעלים כי "מועדון 'הלכת' הנו המועדון המוביל בשרון למסיבות חיילים". טענות לגבי הגבלות גיל אינן אפוא מתקבלות על הדעת. הצגת חוגר אמורה להספיק. ואומנם, קרה לרבים וטובים שהעובדה שהם חיילים שבאו למסיבת סוף קורס שלהם לא עניינה יותר מדי את הסלקטורים, והם פשוט לא נכנסו.
"במסיבת סוף הטירונות שלנו, הבטיחו לנו שסוגרים לנו את המסיבה. הגענו איזה 08 חבר'ה, ולא הכניסו 02 מאיתנו. העדיפו להכניס את מי שלא קשור לטירונות שלנו, כי הוא היה קצת יותר 'צהוב' או יותר נכון - לבן", מספר יותם, חייל בחיל מודיעין השדה. "הם כולם באמת ילדים טובים, ולא עזר שהם היו איתנו. זה באמת לא פייר, זו מסיבת סיום טירונות שלהם, בדיוק כמו שהיא שלי. עשינו אותה ביחד, הגיע לנו לחגוג אותה ביחד".
מבחינת הסלקטורים, הם מתעקשים שאם הם לא הכניסו מישהו, זה רק כי הוא היה "עושה צרות" בפנים, ולא בגלל מוצא או צבע עור. לדברי גיא, הסלקטורים יודעים לזהות מי עלול להיות אלים ולהוות בעיה. "יש להם שיקולים מאוד ברורים, על-פי מה שהנחו אותם. הם יודעים לזהות מי יהיה בעייתי. הסלקטורים הם האנשים הכי טובים, מקצוענים, בעלי ניסיון. גם מושקע בזה כסף, כי זה בערך התפקיד הכי רגיש במועדון".
"אני לא אומר כלום כשאני לא מכניס מישהו, כי זה סתם יתסיס אותו", אומר מדר. "אם מדברים אליי אני עושה כאילו אני לא שומע. ולא משנה גם אם מישהו אומר שהוא בקורס הזה והזה, אם הוא לא נראה לי הוא לא ייכנס. אתה צריך עור של פיל כשאתה סלקטור".
במועדוני כפר ויתקין דווקא מעלים טענות סותרות. "ל-90 אחוז מהבחורים שלא מכניסים מסבירים מה הסיבה. אומרים להם שהם לא ייכנסו, אבל לא נכנסים למשא ומתן", אומר מתן, סלקטור ב"החממה".
רבינוביץ' מבהיר שאם לא ניתן הסבר מדוע לא נכנסת, זה בגלל המסה של האנשים והלחץ בלבד. "זה לא משהו שהוא סטרילי. זה לא קופת-חולים שבאים, עומדים בתור ומסבירים לכל אחד יפה ובנועם למה הוא כן ולמה אני לא".
ליאור, שלא קיבל הסבר מדוע לא נכנס ל"החממה", גם זכה לאישוש נוסף שאין סיבה אמיתית לכך. "הגענו חמישה חברים, ורק אותי לא הכניסו. בזמן שכולם היו בפנים, אותי הפנו ל'מכלאה', או כמו שכולם קוראים לזה 'הכלוב'", הוא נזכר. "זה מקום מגודר שלתוכו מכניסים את כל המסורבים, יש מסביב שומרים ובקצה מעבר ליציאה. יצאתי משם וחזרתי שוב לכניסה, הפעם עם חבר'ה מקיבוץ שפיים, שביקשתי שיגידו שאני איתם. הפעם הכניסו אותי וחתמו לי על היד".
ליאור כבר היה בדרכו לאיחוד עם החברים, אך לצערו אפיזודת הסלקציה הייתה רחוקה מלהסתיים. "אז הגיע הסלקטור שכנראה אחראי על כולם וצעק עליי: 'לאן אתה נכנס?' הראיתי לו שיש לי חותמת, ואז הוא שם את האצבע שלו בתוך הפה, והתחיל למחוק לי את החותמת מהיד. ככה עם הרוק שלו. הוא צעק על הסלקטור שחתם לי, והעיף אותי מהמועדון".
הוא מתעקש שלא הייתה שום סיבה לא להכניסו, ושלא היה שונה מחבריו. "לא הכניסו אותי רק בגלל צבע העור שלי, לא בגלל שום דבר אחר. זו הייתה השפלה חבל על הזמן. הרגשתי בן-אדם נחות, סוג ד'".
את הטענות על גזענות, רבינוביץ' לא ממש מקבל. הוא מפרש את הדברים בתואנה ש"זה השד העדתי שפורץ במדינה הזו בכל הזדמנות. נוח לאנשים להיתפס בסיסמאות האלה של 'אני שחור ולכן אני לא נכנס', 'עושים פה סלקציה גזענית'. יש לנו בליינים אתיופים ורוסים. זה לא קשור לצבע עור או למוצא".
גם גיא אומר שבפני הבליין לא תמיד עומדות כל העובדות. "יש לחץ, גלאי המתכות התקלקל, יש פי שניים בנים מבנות, היו מכות, יש עומס בקופות, ועוד מאה סיבות למה אי-אפשר להכניס אנשים. אבל ללכת ולספר שהייתה בזה גזענות זה קל. זה להסיר מעצמך שיקול דעת ואחריות על איך שהתנהגת".
"היחצנית מ'הלכת' תחקרה אותי כמה דקות על המראה שלי", מספר גל רביב, פקח טיסה. "היא שאלה אותי אם לדעתי אני אעבור סלקציה. שאלתי אותה למה הכוונה, והיא שאלה 'אתה אשכנזי עם עיניים כחולות?' הבעלים של המועדונים יכולים להגיד מה שהם רוצים, אבל בסוף זה מסתכם בזה".