072-3300504

המדריך לטרמפיסט בקרטרה אוסטרל

באויר, בים וביבשה (טוב.. בלי אויר) אנחנו חוצים את הקרטרה אוסטרל. על המתנות מייאשות, אנשים טובים, מחירים מופקעים, נופים מהממים, רפטינג אחד ובעיקר יותר מהכל, על למה זה הקרטרה אוסטרל בסופו של דבר זה יותר מזל משכל.

רועי גמר | 27-11-2005 17:54:00

ההתחלה
העיר אותי מוכר מעיק לאחר כשעה למזלנו הרב, הגשם החזק לא היה הדבר היחיד שקיבל את פנינו ב-Hornopiren, יעדו הסופי של האוטובוס, אלא גם SEÑORA נחמדה, שלאחר משא ומתן קצר הסכימה למחיר הנמוך שהצענו לה. המעבורת ל- Caleta Gonzalo יוצאת מחר ב-16:00, נאמר לנו, בתוספת המידע המטעה שמשם לצ`איטן יש אוטובוסים רק 3 פעמים בשבוע. אחר כך התברר שיש Furgones (מיניבוסים) שרק מחכים למי שירד מהמעבורת.הקרטרה אוסטרל– הכביש הדרומי (על אף שכמעט כולו דרך עפר) – תעתע בנו. התדירות של האוטובוסים הינה נמוכה והאמת היא שאם יש לכם זמן- זה עדיף ככה. לאט לאט. להנות מכל מקום. וכך היה... בילינו יום שלם ב-Hornopiren היפהפייה, איפה שלגונה עם הפרשי גאות של כחצי ק"מ פוגשת רכסים מיוערים ומושלגים ואת Volcan Hornopiren, תנור השלג. לקראת סוף היום עלינו סוף סוף על המעבורת המיוחלת והמשכנו בדרכנו...

אין תמונה

מארגני הטיולים
וב-Caleta Gonzalo, לאחר 5 שעות של הפלגה רוויית מדוזות ובקצה של פיורד יפהפה, מצאנו עצמנו במיקום עם לא יותר מכמה צימרים במחיר מופקע, בית קפה יוקרתי, מרכז מבקרים של הפארק הלאומי פומאלין (PN Pumalin), אתר קמפינג אחד והתחלה של כביש אחד ארוך לכיוון דרום. 470 ק"מ ל-Coyhaique הראה השלט, ושום אוטובוסים, Furgones, שיירות גמלים, מיניבוסים, אופניים, לאמות וכדומה לא חיכו לנו שם כדי לקחת אותנו לצ`איטן.

דממת אלחוט. כבר חושך. הערה קטנה מכיוון מרכז המבקרים שאוטובוס יש רק ביום שני (והיום היה יום שבת, ה-29 לינואר). בירור קצר נוסף, בלחץ מתון, העלה שניתן להזמין מיניבוס מיוחד לעד 10 אנשים ב-35000 פזוס (חלקי 10 זה משתווה למחיר כרטיס האוטובוס).

נאלצנו להישאר לילה גשום (האוהל נהדר!!) בקמפינג ולמחרת בבוקר יצאנו למשימה... לשכנע תקועים אחרים להזמין איתנו מיניבוס. אני ורועי, בעזרת הספרדית שהיתה לנו עד כה, עבדנו קשה ובסופו של דבר לאחר הרבה שיחות ולוחמה פסיכולוגית כבדה ביותר על אותם צ`יליאנים בקבוצות גדולות, שבאמת האמינו שיצליחו לתפוס טרמפ במקום הנטוש הזה, הצלחנו ליצור קבוצה של 9 אנשים. חוק מרפי קבע שהמיני-ואן שהגיע לאסוף אותנו בצהריים לא התניע ורק אחרי התקף לב קטן שלי וקצת משחקי בטריה המנוע הואיל לעשות כן. הנסיעה דרך PN Pumalin, פארק עצום בבעלות הבעלים של חברת The North Face, יפה מאוד, אבל את המכה האמיתית קיבלנו כשהגענו לצ`איטן. השמיים היו כמעט נקיים מעננים (מזג האויר מאוד לא יציב) והמראה של הרי הענק ובמיוחד של Volcan Corcovado (שמזכיר קצת את המטהורן בשוויץ) כשהם נופלים כמעט ישירות לתוך המפרץ היה מהמראות היותר יפים שראינו בטיול הזה עד כה. לדעתי.

אין תמונה

נעים במעלה הזרם
לאחר בוקר בצ`איטן, בו שוב עלו מחלוקות קשות בנושא האוכל (אם שווה לקנות Empanadas לארוחת צהריים או שהן יתייבשו), יצאנו עם אוטובוס מסודר (מיני-ואן למעשה) לכיוון Futalefu, העיירה ששוכנת כמעט בקצה הנהר שאת שמו היא נושאת. נהר ה-Futalefu הינו אחד מנהרות הרפטינג הכי טובים בעולם. דרומית לצ`איטן הנוף שוב השתנה באופן דרסטי ולטובה... נסענו לאורך Ruta 7 בתוך עמק, כשמסביבנו הרים אדירים מגרניט, צוקים גבוהים, שלג והרבה קרחונים. מעורר תאבון במיוחד. אגם Yelcho ששוכן מתחת לפסגות הללו היה מהמם.

לאחר 3 שעות נסיעה הגענו ל-Futalefu- העיירה שקטה. אני חייב להודות שבכלליות האנשים כאן היו פחות נחמדים, המחירים היו בשמיים והיה קשה מאוד להתמקח. לאחר שמצאנו מקום לישון יצאנו למשימה שלשמה הגענו... למצוא חברה שתיקח אותנו (במחיר מופקע) לרפטינג על נהר ה-Futalefu. כפי שציינתי, המחירים יקרים, אבל יש הפרשים קטנים בין החברות. בקטע הזה החלטנו שהבטיחות היא מעל הכל ושעדיף לשלם קצת יותר ולדאוג לצאת עם חברה טובה ויציבה שנותנת כיסוי לכל מקרה (ובהמשך- על מה זה בעיני בטיחות). כל שנה נהרג ב-Futalefu מספר מועט של אנשים, ולא רצינו להיכנס לסטטיסטיקה. כמובן שלא יכולנו לצאת לאשדים הקשים באמת של Terminator, Mas o Menos ו-Casa de Piedra שברמה של 5/5+, ונאלצנו להסתפק במסלול שמכונה Puente a Puente (גשר לגשר) שכולל אשדים ברמה של בין 3 ל-4+, ותאמינו לי, שלמי שנסיון הרפטינג שלו מסתכם בקצת קיאקים בירדן, זה מספיק בהחלט.

בטיחות: אולי הקטע הזה ייתן נקודת השוואה למי שיוצא לעשות רפטינג במקומות קצת פחות מסודרים. יצאנו בכ-70$ עם מדריכים מבוגרים דוברי אנגלית עם נסיון של 15-25 שנה בהדרכת רפטינג, 2 קיאקים מלווים למקרה שמישהו נופל למים, קטרפט מלווה (סירת רפטינג בצורה שמזכירה קטמרן) ובסופו של דבר הסירה עצמה, כשאתה עליה עם ביגוד מחמם בסגנון חליפת צלילה, חגורת הצלה טובה, אמצעי חילוץ וקסדה.

קצף בפנים ואש בעיניים טסים במורד הזרם
למחרת בצהריים מצאנו את עצמנו בסוכנות הרפטינג, מודדים ציוד ויוצאים לדרך. יצאו איתנו עוד זוג גרמני ו-4 אמריקנים. אל תיתנו לנקודת ההתחלה, בה הנהר נראה בעל זרימה שלווה ובצבע טורקיז מהמם, להטעות אתכם. לאחר חצי שעה של הדרכה מפורטת על מקרים ותגובות- הורדנו את הסירות למים. התחלקנו לשתי קבוצות, כשהאמריקנים בסירה אחת ואנחנו והזוג הגרמני בסירה השניה. האזור הרגוע, שאורכו כ-300 מטר עד הגשר הראשון, היה מגרש המשחקים לאימונים מקדימים. "Forward!" צעק ג`וש, המדריך הכי ותיק ובעל החברה, ואנחנו כמו קבוצת טירונים התחלנו לחתור כל אחד בקצב שונה. Elke הגרמניה היתה הבעייתית ביותר, אבל תמכנו.

מהר מאוד התחילו צעקות הקצב של Row !Row! Row! וכעבור שניות היינו יחסית יותר מתואמים. כמו מחלקה צבאית ממושמעת במטווח חזרנו על הפקודות של המדריך. "Forward!" צעק המדריך ואנחנו במקהלה אחריו "Forward!", ואלקה שהתמנתה לנותנת הקצב מתחילה עם ה-Row !Row! Row!, ואני חשבתי לעצמי על השיר Row row row the boat gently down the stream....
"Highside" קטע אותי ג`וש במחשבתי עם צעקה אדירה כשהיינו במאונך לזרם וכולם קפצו והטו את משקלם לצד של הסירה במורד הזרם. זה נועד למקרה שגל מרים את הסירה ועומד להפוך אותה. דורש תגובה מהירה מאוד.

וכך המשכנו באימונים במשך 20 דקות עד שהתקרבנו לגשר הראשון ושם סוף סוף חשף הנהר את פרצופו האמיתי... מעבר לגשר הראשון הנהר הפך לרצף אשדים מתמשך כמעט עד לגשר השני. כל אשד מורכב מגלים עצומים שמאחוריהם מופיעים ה-Holes, כלומר השקעים בין הגלים אליהם נופלת הסירה. המדריך מכוון עם משוטים ארוכים והחתירה של האנשים היא המנוע של הסירה שנותנת לה את הכוח לשבור את הגלים. "Forward!" צעק המדריך, ואנחנו צללנו לתוך רכבת ההרים הטורקיז-לבנה של האשד הראשון ולתוך העולם הגועש של ה-Futalefu!

שפריצים לפנים
כדי לנסות לדמיין איך זה, נסו לדמיין שפריצים בלתי נגמרים של מים לגוף ולפנים (במיוחד בקדמת הסירה- האזור שהכי כיף להיות בו), גלי ענק לבנים, נפילות בכ-90 מעלות, אדרנלין וכיף אינסופי. ה-Pillow היה אחד מהאשדים הראשונים ונקרא על שם גל לבן שמכסה בולדר עצום בקצף ונראה ממש כמו כרית. אנחנו עברנו אותו בהצלחה ראשונים, ועצרנו בצד הנהר איפה שהזרם חלש יותר, כדי לצפות באמריקאים. הסירה שלהם לא הגיעה טוב כל כך לאשד והם התקרבו קצת יותר מדי לגל של הבולדר. לרגע אחד הסירה שלהם פשוט נעלמה מתחת למים (כנראה נפלה ל-Hole עמוק) ובשנייה שאחרי זה היא יצאה במאונך לזרם וגל העלה אותה ממש לצורה מאונכת למים. שמענו קצת צעקות וכשלהפתעתנו היא לא התהפכה לגמרי וחזרה למצבה הרגיל, נשארו עליה שניים מתוך חמשת האנשים שהיו עליה. אספנו את הניצולים מהמים והחזרנו אותם לסירה שלהם ואז המשכנו.

במשך שעתיים האדרנלין זרם לנו בדם בכמויות מסחריות. עם אשדים בעלי שמות כמו השטיח המעופף, השור, פני האינדיאני (על שם סלע בצורה זו) אי אפשר לטעות. מדובר, אכן, באחד מהנהרות הטובים בעולם. ואנחנו עשינו את החלק ה"קל". את המפל האחרון ניצלנו לקצת Bodyrafting, כלומר פשוט לעבור את האשד בציפה על המים. זה ללא ספק נותן לך מושג עד כמה הזרם חזק וכמה אתה חסר אונים מולו (במיוחד כשאתה מנסה לשחות נגדו כדי להגיע חזרה לסירה).
כדי לסכם את הרפטינג אני חייב להגיד לכם: חובה! חובה! חובה! למי שמגיע לאזור (על אף המחיר היקר). בגשר השני נפרדנו מאלקה ומפטריק, שהמשיכו בטרמפים לכיוון הקרטרה וחזרנו עייפים אך מאוד מרוצים לעיירה. היה יום נהדר.
נכנעים למצב:
מ-Villa Santa Lucia שיושבת על צומת הדרכים של הקרטרה עם הדרך שמובילה ל-Futalefu, רצינו להגיע ישירות ל-Coyhaique. יהיו אנשים שירימו גבה ויגידו "ומה? ויתרתם על Qeulat ועל הקרחון התלוי?". ואני אענה: "כן". מי שיש לו כסף ויכול להשכיר רכב, יכול לוותר על ציפייה של 3 ימים לטרמפ, שמי שאין לו כסף ויש לו זמן יכול להרשות לעצמו. אבל לנו אין לא כסף ולא זמן (ועל כך בהמשך...). ישבנו באותה עיירה נידחת בעמק הירוק וחיכינו עם ארוחת בוקר טובה למיניבוס שהיה אמור להגיע. אבל האכזבה ציפתה לנו ב-11:30, כשהמיני-ואן הגיע והנהג אמר בפשטות לנו ולשניים מארבעת הצ`יליאנים (שלקחו איתנו את המונית מ-Caleta Gonzalo והגיעו לשם באותו זמן כמונו) שאין מקום. והמוכרת של הבית קפה/משרד כרטיסים חייכה בעליצות ואמרה "לא נורא, Chicos, מחר בצהריים מגיע עוד אוטובוס".

זה היה הקש ששבר את גב הגמל. בעצבנות ובחוסר אמונה יצאנו לקרטרה אוסטרל כדי לתפוס טרמפים. אחרי חימום קל לאצבעות, ועיקוף של שאר הטרמפיסטים לכיוון צפון להגברת הסיכויים שלנו (גרועים), נעמדנו והושטנו את האצבע. זה לקח בערך שעתיים של ייאוש, עם ממוצע של מכונית כל 7 דקות, עד שעצר לנו טנדר אדום וריק. יש אלוהים? "Hasta La Junta," אמר הנהג, ואנחנו שכל דבר שדרומי למיקום שלנו היה מבחינתנו מעולה, קפצנו על המציאה בלי לחשוב פעמיים.

ב-La Junta, עיירה קטנה, שעה נסיעה דרומה באותו נוף יפהפה, ולאחר ארוחת צהריים בתחנת דלק מקומית, המשכנו בנסיונות לתפוס טרמפ דרומה. בשלב מסוים זוג מקומי בא אלינו ואמר לנו שהסיכויים לתפוס טרמפים אחרי הצהריים דרומה הם קלושים ושאנחנו מוזמנים לבוא לשתות אצלם קפה בחינם יותר מאוחר. הם השאירו כתובת ועזבו. אנחנו הרחנו מלכודת של פרסום אגרסיבי ל-Hospedaje, אבל לאחר שעתיים, כשכבר כמעט אף מכונית לא עברה, החלטנו להמשיך לנסות למחרת בבוקר, היתה לנו רק כתובת אחת להגיע אליה....

מלאכים לא רק בשמיים
את כמות רגש ההודיה שברוך, רועי ואני מרגישים כלפי Patricio Aravena ובני משפחתו: Vicky אשתו, Juanita אמו בת ה-82, Leo בתו ו-Adrian חברה הארגנטינאי וגם ל-Pato הצעיר מביניהם (17), ניתן רק לתאר בכך שאני חושב שהם ללא ספק האנשים הכי נחמדים וטובים שפגשנו בטיול עד כה, וגם בין האנשים היותר טובים שפגשתי בחיי. ככה להכניס מישהו שאתה לא מכיר לביתך הקטן, הופך בן אדם לצדיק, ואין הרבה כאלה. קיבלנו מהם אירוח חמישה כוכבים שכלל אוכל, מקום לינה ואופציה אפילו למקלחת, שויתרנו עליה מפאת חוסר נוחות מהמצב. אפילו הזמנה לטקס שתיית mate (תה מעשב מריר ששתייתו נחשבת לטקס של ממש, במיוחד בארנטינה) ראשון בדרום אמריקה זכינו אצלם. כבוד.

האב גר במקום חצי שנה אבל שאר בני המשפחה רק חודש והם עברו לשם מ-Punta Arenas בדרום. מה גורם לבן אדם לעבור למקום כזה? עבודה. נקודה. רוב החפצים שלהם עוד לא הגיעו בכלל מביתם הישן. אחרי הצהריים יצאנו עם Leo, Adrian ו-Pato לראות אותם מתאמנים עם עוד כמה מצעירי הכפר על ריקוד פרואני שהם עמדו להציג במהלך השבוע שלאחר מכן בחגיגות יום השנה להקמת הכפר. היה נחמד להיות עם חבר`ה בני גילנו לאחר זמן מה, אבל לאחר כשעה של חזרות עזבנו את המקום ויצאנו לטייל קצת בכפר, רק כדי למצוא את Juan ו-Rafael, שמזלם פחות שיחק להם, עומדים להתמקם בפארק הגדול במרכז העיירה באוהל (אלה היו אותם שני צ`יליאנים מתוך הארבעה שפגשנו שוב ושוב לאורך הדרך מאז Caleta Gonzalo אבל רק עתה למדנו את שמם). כשחזרנו בערב, סבתא Juanita הכינה לנו מרק טעים ולאחר מכן הלכנו לישון באוהל בחצר רק כדי לקום מוקדם למחרת ולהמשיך לתפוס טרמפים (לא היה צפי לאוטובוסים עד יומיים לאחר מכן).

עוד ארוכה הדרך לדרום:
למחרת ב-07:00 לאחר ארוחת בוקר מוקדמת. הקשבנו לעצתו של Patricio ויצאנו לתפוס טרמפים בגשר ביציאה מהכפר. לקח שעה, ערפילית במיוחד, עד שמשאית עצרה לנו. היה ריח מוזר אבל נראה נקי למדי בקבינה מאחורה (בדיעבד גילינו שזאת משאית הזבל של Puyuhuapi). הרגשתי כמו סוס בקבינה הפתוחה מאחורה. היעד היה Puerto Puyuhuapi. האויר היה קר מאוד ורק כשהגענו ליעדנו הואילה השמש להציץ מעבר להרים ולחמם אותנו. העיירה יושבת במיקום מעולה על שפת קצה פיורד שנראה כאגם קצת דרומית לגבולו הצפוני של הפארק הלאומי Queulat (כן... זה לא רק הקרחון התלוי. הייתם מאמינים?).

מכאן התחילה בעיה אמיתית: לתפוס טרמפים ליותר מבן אדם אחד עם תיק קטן, והסיבה היא כזאת: כל המקומיים בכל הכפרים צפונית ל-Puyuhuapi כולל, יוצאים לעשות את הסידורים שלהם בצ`איטן, כי בין צ`איטן (עיירה גדולה יחסית א`) ל-Coyhaique (עיר ב`) נמצא הפארק הלאומי Queulat. הפארק הזה כולל הרבה עליות וירידות בקרטרה. ולכן אם אתם ב-Puyuhuapi ואומרים, לכן, "כן, זה 6-7 שעות נסיעה עד ל-Coyhaique" ואתם מסתכלים על השלט ורואים 220 ק"מ, תאמינו להם בכל זאת, בגלל זה הם לא נוסעים לשם. כך נוצרת מסננת טבעית של טרמפים שמצמצמת את האפשרות למטיילים. אבל אין מקום למטיילים, בגלל ציוד ואנשים, ולכן הם כמעט לעולם לא ייקחו אתכם איתם.
ולכן אתם יכולים:
1.לעשות כמו קבוצת עשרת הישראלים שפגשנו בעיירה שהשכירו רכב עם נהג ב-6500 פזו ארגנטינאי ל-5 ימים בקרטרה אוסטרל (כ-45$ לאדם ליום בחישוב מהיר).
2.לקוות שישחק לכם המזל כמו שקרה לנו לאחר 6 שעות ציפייה ושיגיע מיניבוס בתשלום עם מקום עליו (בדיוק לשלושתנו למזלנו) ושיהיה בדרכו ל-Coyhaique.
3.ואם אתם לבד, תוכלו לתפוס טרמפ. היתה בחורה עם תיק קטן שהצליחה לבקר בקרחון התלוי ולחזור לפני שבכלל יצאנו מ-Puyuhuapi!

יש לי רעיון
אם עד כה קראתם את הכתבה ואמרתם "היי, יש לי רעיון! בואו נעשה את הקרטרה באופניים", אז אולי, כשהייתי ב-Puyuhuapi, הייתי אומר לכם "אחלה רעיון", אבל בזמן שחצינו באיטיות את הטיפוסים הבלתי נגמרים של הקרטרה בלב פארק Queulat לפסים בגובה אדיר (עם פסגות מושלגות וקרחונים מדהימים באותו גובה כמו שלנו מסביב) הגעתי למסקנה שכדאי לשכוח מזה. הפנים של זוג רוכבי אופניים שראינו בדיוק בפס הגבוה ביותר באזור זה- אישרו את המחשבות שלי.

הנסיעה היתה ארוכה מאוד והרעידות והישיבה הממושכת על כסא לא נוח גמרו לי את האזור התחתון, ולכן הוא הודה לאלוהים כשלהפתעתנו אחרי כפר קטנצ`יק בשם Campo Grande (קבוצת בתים, למעשה) הדרך נהפכה לכביש. סוף סוף טס לו המיני-ואן דרך העמקים הרחבים והמצוקיים ולאורך נהרות אדירים, עד שלאחר כשעה נסיעה ראיתי שלוש טורבינות רוח על רקע האור האחרון של היום וממש קצת אחריהן נגלה לי עמק Coyhaique. זה רגע מרגש למדי (במיוחד לתחת שלי). אחרי שבוע של נסיעות סוף סוף הצלחנו להגיע לעיר הגדולה היחידה על הקרטרה והנקודה שהיא כמעט האחרונה לפני החצייה שלנו לתוך ארגנטינה. תרועות חצוצרה הריעו לנו בזמן שהנהג הוריד אותנו בתחנת האוטובוס של העיר, שם התחיל הסיוט הבא.

רגע לא נעים:
השעה היתה 22:00 בערך כשיצאנו לחפש מקום לישון. השעה 22:00 נחשבת כאן כשעה מאוחרת ובעלי המלונות מנצלים את המצב וקשה להתמקח. עברנו בכ-10 hospedajes, שבכולן או שלא היה מקום או שביקשו מחיר מופקע לטעמנו. הרגע הכי לא נעים היה כשחטפנו סדרה של עלבונות מבעלת בית צ`יליאנית, שברגע ששמעה שאנחנו ישראלים רק אמרה לנו להסתלק ממקום שלה בכלל. אני רוצה להודות לכל הישראלים הנחמדים שגרמו לי לחטוף כאלה עלבונות על כלום. אני לא יודע מה עשיתם לה אבל בכל מקרה, לכו לעזאזל! ובכלל לאותו ישראלי אלמוני, עושה צרות, מפתח שם רע וכדומה הייתי מאחל עוד כמה דברים (אם לא היו מצנזרים אותי פה). כבר ראיתי אותי ישן על איזה ספסל ציבורי. הייתי עייף ועצבני. לאחר שנגמרו כל המלונות שראינו, פתחנו את המדריך ויצאנו להליכה ארוכה לכיוון Don Santiago. התפללתי שיהיה מקום, ולמזלנו היה וגם יחסית לאזור, בזול.

גנרל חורף:
הטמפרטורות ב-Coyhaique למחרת, כמו בכל השבוע האחרון, היו גבוהות מאוד ואפילו המקומיים נראו מבולבלים מהמצב. הקיץ היה בעיצומו והפסגות המושלגות מסביב לא שינו את ההרגשה. אבל מה? גנרל חורף עדיין היה ברקע, כיוון לנו אקדח לראש ואמר "תבחרו". הוא התכוון לתכניות שלנו. העונה מוגבלת. הוא הכריח אותנו לבחור בין האזור הכי דרומי לבין הטרק ב-Cerro Castillo. זה מנוגד לכל פילוסופיית הטיול שלי, אבל הוא חזק יותר. מכריח לבחור. מגביל. אי אפשר הכל. וכך החלטנו בלב כבד, כמו שהחלטנו ב-Queulat, לחתוך קצת את התכניות. הבלתי צפוי הכתיב את המצב ולנו היו סדרי עדיפויות. עם הניסיון שצברנו ידענו שה-Cerro Castillo יגזול כ-5 ימים לפחות. אין לנו את הזמן הזה. כבר ה-4 בפברואר והחורף מתקרב. אבל מה... זה נותן לי סיבה לחזור...

יותר מזל משכל:
אחרי אותו יום ב-Coyhaique שהוקדש בעיקר לסידורים ומנוחה החלטנו שחוצים לארגנטינה. למחרת בבוקר התארגנו ויצאנו עם מיניבוס לכיוון Puerto Igeniero Ibanez, משם חוצה המעבורת את Lago General Carrera (או Lago Buenos Aires בחציו הארגנטינאי) לעיירת הגבול Chile Chico.

היום היה ה-5 לפברואר, בדיוק חודש לנחיתה בדרום אמריקה, והרגשנו שלאחר חודש בדיוק בצ`ילה הגיע הזמן לטעום ארץ חדשה. אבל הקרטרה אוסטרל החליטה לעשות לנו קונץ אחרון לפני שאנחנו עוזבים... הדרך המפותלת לכיוון עיירת הנמל שינתה לחלוטין את הנוף. מהיערות שהורגלנו אליהם בשבוע באחרון נשארו רק הרי חול חשופים כמעט לחלוטין. כמעט מדבר. הדרך התפתלה עד שלפתע מצאנו את עצמנו מעל עמק ענקי כשממערב מתנשא ה-Cerro Castillo העצום ובאופק עוד המון פסגות מושלגות. ממש כאב לי הלב שלא יצא לי לטייל שם, אבל זה עבר מהר. היו דברים אחרים לדאוג להם. כמו לדוגמא, שלא נשארו כרטיסים למעבורת היומית ל-Chile Chicoושכרטיסים, דרך אגב, קונים ב-Coyhaique. תודה שמישהו אמר, שכתוב איפשהו...

היינו תקועים על המזח עם עוד 4 ישראלים וישראליות ועוד כמה בני לאומים אחרים. לא האמנתי שהקרטרה עושה לנו את זה שוב. גם אלקה ופטריק שעשו איתנו את הרפטינג היו שם להפתעתנו, והגבס שכיסה את ידו של פטריק והפתיע אותנו לא היה כתוצאה מהרפטינג המסוכן, אלא כתוצאה מהחלקה פשוטה על ענף בדרך לקרחון התלוי. המסכן שבר אצבע. להם נתנו לעלות; מקרה חרום רפואי. בדיוק כשהיינו בשיא הייאוש וכבר התחלנו לחשוב על איך אפשר לארגן הסעה עם שאר התקועים מסביב לאגם, יצא הקפטן לקראתנו וסימן לקבוצה של ארבעת הישראלים שהם יכולים לעלות. באינסטינקט חייתי יצא לי מהפה "?OK, tres mas" והוא פשוט סימן לנו עם היד לעלות. לא ידעתי את נפשי מרוב אושר. כל שאר התקועים מלבד שבעת המופלאים נשארו על החוף. פשוט יותר מזל משכל. תעשו לעצמכם טובה, קנו כרטיסים ב-Coyhaique.

מגיעים לקצה.... וממשיכים:
האגם הזכיר לי בהתחלה את צבע הטורקיז המדהים של ה-Futalefu. מסביב הנוף נהיה מדברי ורק ה-Cerro Castillo התנוסס מושלג וענקי ברקע. בשלב מסוים חזינו בתופעה יפהפיה, כשהמים שינו את צבעם מטורקיז לכחול כהה ביציאה מהמפרץ וממש ניתן היה לזהות את קו השינוי. שני הצבעים לא התערבבו. חשבתי על Manaus בברזיל ועל מפגש הנהרות שם. גם לשם נגיע, אני מקווה.

מהרגע שנגענו בחוף, דברים התנהלו במהירות. עלינו ישר על המיניבוס ל-Los Antiguos, עיירת הגבול בצד הארגנטינאי, ולא הספקנו אפילו להיפרד מאלקה ופטריק. מחתימים את הדרכון בצד הצ`יליאני, עוברים לצד הארגנטינאי, מחתימים את הדרכון שם. זה כל הסיפור. ללא כל השטויות ששמענו על מיסי מעבר, פנקס חיסונים וכו`. ב-Los Antiguos גילינו שאין אוטובוס ישיר ל-El Chalten (נקודת היציאה ל-Fitz Roy ו-Cerro Torre) ושנאלץ לקחת אוטובוס ל-El Calafate ומשם לנסוע ל-El Chalten. יותר זול, יותר זמן (האוטובוס הישיר עולה 50$... אני לא משקר).

ניצלנו את את השעה עד ליציאת האוטובוס כדי למשוך כסף (יש ATM) אבל להבין שאנחנו בארץ חדשה הבנו רק כששילמנו לארוחת צהריים במסעדה מקומית. פתאום הכסף שונה (להפסיק לחשוב באלפים), הספרדית שונה והשמות של האוכל קצת שונים. גם האנשים שונים, הבתים שונים, הנוף שונה. פתאום בשניה של מעבר גבול הכל השתנה מסביבנו. הגענו לאוטובוס קצת מבולבלים מהשינויים והשאלה הראשונה ששאלנו את הנהג הייתה "כמה זמן הנסיעה? והוא בפשטות ענה "מגיעים לשם מחר ב-13:00". ואנחנו כל אחד בתורו "מחר באחת??!!". החישוב הקצרצר שביצענו הראה שאורך הנסיעה עומד להיות 21 שעות!!! המחשבה של להיות סגורים בתוך קופסת הפח הזאת במשך 21 שעות העבירה לכולנו צמרמורות בגוף. השלט על הדלת של האוטובוס שהראה שמות של יישובים כמו Perito Moreno, Los Heras, Rio Gallegos ועוד, הבהיר לנו את הסיבה לאורך הנסיעה (תפתחו מפה ותבינו....). לא הייתה לנו ברירה וברגליים רועדות עלינו על האוטובוס... אבל על האם שרדנו את הנסיעה, על מה ציפה לנו בארגנטינה ובכלל על עוד מקומות והרפתקאות... בכתבה הבאה.

אנחנו ניתן לך את כל
המידע שיחסוך לך
הרבה זמן וכסף!
השאר/י פרטים לייעוץ
לימודים חינם!
באנר פירסומי
מה מתאים לך ללמוד?
יש לבחור שיטת חיפוש, להזין את התחום
וללחוץ על אייקון החיפוש
סוג לימודים
  • מכינות, בגרות ופסיכומטרי
  • לימודי תואר ראשון
  • הנדסאים
  • לימודי תואר שני
  • קורסים ולימודי תעודה
  • לימודים בחו"ל
  • לימודי תואר שלישי
קטגוריה
תחום
איזור
345
מקצועות
2538
מוסדות
17566
מסלולי לימוד