היום כשאני מסיים את התואר בחוג למדעי ההתנהגות וכלכלה, אני חש גם עצב וגם שמחה, מצד אחד נתנו לי את הכלים, על מנת שאוכל להבין את ההתנהגות, הרגשות, המחשבות והתשוקות של האדם, אולם מצד שני נחשפתי להרבה תשוקות נסתרות ואף אכזריות ממש. למשל, כשאני הולך לרופא, אני יכול להבחין בתשוקות שלו: התשוקה לקבל כבוד, התשוקה לעליונות, לתשומת לב התשוקה שלו להיות נאהב וחשוב.
יש החושבים, כי התשוקות מניעות אותנו במשך כל חיינו, ולכן חופש הבחירה שלנו נשלל. הדבר מעורר אצלי את השאלה האם יש לנו אוטונומיה? האם אנו אדונים להתנהגותינו? או שמא אנו "עבדים" לתשוקותינו, מחשבותינו ותגובותינו? ייתכן מאד שאכן כך הם פני הדברים, ייתכן שאלה החושבים שיש לנו חופש לבחור, בעצם טועים.
משום מה ההתנהגויות שלנו , המחשבות והרגש חוזרים על עצמם בעקביות ובדיוק נמרץ, כמו שעון שוויצרי. אנו יכולים לנבא באופן מדויק להפליא התנהגויות ותגובות של קרובינו, אם כך מדוע כה קשה לנו לשנות את עצמנו או קרובינו? אפילו לעשות דיאטה ולהשיל את מספר קילוגרמים אנו בקושי מצליחים. כמו כן אנו משועבדים לתרבות, לנורמות, לחוקים חברתיים, לסטראוטיפים ולסכמות.
יהיו שיאמרו, כי למרות כל זאת הם מצליחים לבחור ולשנות, האמנם?
הם מצליחים לבחור, אך מרחב האפשרויות שלהם מוגבל מאד, כמה מכם יכולים עכשיו ברגע זה לעזוב את עבודתם ולנסוע לשנתיים לטיול לחו"ל? אני מניח שמעט מאד.
"השעבוד" או "הכיוון" שמוכתב לנו מתחיל עוד לפני שנולדנו. דרך הגנים שירשנו, מועברות לנו תכונות שלא בחרנו בהן, נוסיף לזה את תבלין הסוציאליזציה ונגיע לדפוס אישיות מותנה ומתוזמן להפליא.
אולי לדפוס האישיות יש מספר שכבות; רבדים שמאד קשה לשנות מול שכבות שניתנות לשינוי יום יומי. לדוגמא אדם שלמד פסיכולוגיה יראה את העולם במשקפי הרופא. כמה פעמים קרה לנו שמישהו הרגיז אותנו ופתאום התחלנו לראות את העולם בצורה אפורה וכשמישהו חייך אלינו קרה ההפך? כמה פעמים קמנו בבוקר ואמרנו כי מהיום אנו מנסים לראות את העולם בצורה שונה והפלא ופלא חזרנו בדיוק לאותה השקפת עולם ובדיוק לאותם פולחנים ותענוגות קטנות, כך שבעצם המונח "בחירה חופשית" אינו רלוונטי כלל.
יותר מכך, הרי כבר שנים ידוע כי רוב תהליכי העיבוד והתפיסה מתרחשים מחוץ להכרה המודעת "רוב חיי הנפש כרוכים בתהליכים לא מודעים שהם אוטונומיים לחלוטין..."כדברי קרסון, בוצר ומינקה. זאת הוכחה חד משמעית לבחירה חופשית מאד מצומצמת.
ייתכן שיש במוח חלקים שמאפשרים את השינוי ברמות השטחיות יותר ומונעות אותו ברמות העמוקות והבסיסיות. הרמות האלה, שאיננו יכולים לשנותן, הן הקובעות את אישיותנו.
עקב חוסר הגמישות של האישיות מתעוררת השאלה האם יש לבחון מחדש את יעילותו של הטיפול הפסיכותרפי המקובל בימינו-טיפול בשיחה וטיפול בהתנהגות. זאת הסיבה שההצלחה בטיפולים אלו נשחקת ואינה מאריכה ימים. אולי אנו זקוקים לטיפולים פולשניים יותר, אשר ייגעו בנקודות המתאימות וישנו אותן ברמה הביולוגית מולקולרית. ייתכן שבעתיד לא נצטרך ללכת לפסיכולוג פעם עד שלש בשבוע, אלא נשתמש באמצעים יותר יעילים וארוכי טווח.
המאמר של רועי רשף, סטודנט במסלול הדו חוגי לכלכלה ולמדעי ההנתהגות "עבד לתשוקה?" מתוך כתב העת "כוורת" של החוג למדעי ההתנהגות במסלול האקדמי המכללה למנהל, גליון 7, "תשוקה".
