לא לכל תלמידי התיכון בישראל תקופת הלימודים עוברת בקלות, תוסיפו לזה את גיל התגברות, בעיות קשב וריכוז, מצב כלכלי קשה וחוסר התאמה למסגרת הלימודים וקיבלתם נשירה מובטחת מהתיכון.
ובכן כיצד עוברים התלמידים הנושרים תהליך שיקומי והאם החיים באקדמיה פותחים בפניהם דלת להזדמנות שנייה?
איך אני ממשיכה מכאן?
"כל הזמן היו אומרים לי שאני עצלנית"
מיכל (שם בדוי) התחילה את לימודיה בתיכון דתי, אך בכיתה י"א כתוצאה מקשיים רבים שחוותה, הגיעה למצב של עזיבה, "הלימודים באולפנה לא עניינו אותי וכל הזמן הייו אומרים לי שאני עצלנית. אף לא הייתי התלמידה המצטיינת, לא קיבלתי יחס אישי מהמורים ותמיד היו לי בעיית משמעת, המסגרת פשוט לא התאימה לי". לדבריה, בתקופת החטיבה והתיכון כמעט ולא הראתה נוכחות, "הייתי משתעממת מאוד מהר בשיעורים ולא מצליחה לשבת מרוכזת בכיתה, אך למרות הכל הייתי מקבלת ציונים גבוהים יחסית במבחנים", מסבירה מיכל.
בן (שם בדוי) נשר אף הוא מלימודיו כתלמיד בתיכון בוגר, לא העלה על דעתו את האפשרות כי יוכל להמשיך את לימודיו באופן נורמטיבי. "בכיתה י' הגעתי לנקודה בה לא ידעתי אם אמשיך את לימודי התיכון וגם אם בכלל תהיה לי האפשרות ללמוד במקום אחר, כי הייתי בתהליכים להיכנס למוסד סגור. לא חשבתי שחוויית הלימודים תעניין אותי בכלל, הייתי חסר בטחון ולא מצאתי את עצמי במסגרת הזאת".
בן מחדד כי בכל מסגרת פורמלית בה נכח, ההרגשה של 'לתת דין וחשבון' תמיד הייתה שם וגרמה לתסכול גדול. "הושוויתי לאוכלוסייה שלמה לפי היכולות והמאפיינים שלה ולא כיחיד".
איך ממשיכים מכאן?
ובכן מי אחראי על קליטת הנוער הדתי לאומי במקרים מהסוג הזה? אחת מהמסגרות הטיפוליות שנועדה לכך היא 'אולפנת מחול' ובית ספר 'יפתח', הפועלים בחסות עמותת תימורה, והן למעשה מסגרות המעניקות אוזן קשבת, מקום מקלט והזדמנות שיקומית לחזור למסלול הנכון. מיכל, לדוגמא, הגיעה בכיתה י"ב לאולפנת מחול שבאזור ים המלח, שם קיבלה את התנאים המתאימים למימוש יכולותיה, "הכיתות היו קטנות, הלימודים היו ממוקדים, המורים העניקו יחס אישי וסוף סוף ניתנה לי את האפשרות והיכולת ללמוד. זה מאוד שונה ללמוד עם חמש בנות בכיתה בהשוואה לארבעים בנות", מסבירה מיכל.
גם בן, שהגיע לבית הספר התורני יפתח בישוב אובנת, הבין פתאום כי הדברים יכולים להתנהל בצורה קצת אחרת, "במסגרת הבלתי פורמלית הייתי אדם לעצמי, שפטו אותי לפי איך שאני ולאור מי שאני, זה יוצר המון ביטחון אצל כל נער. ההנחה שהיום אנשים מצליחים בחיים ומתקדמים לאור הרקע שלהם: החינוכי, המשפחתי, הדתי, הלאומי מוטעית לדעתי וביפתח זה עבד בדיוק לההיפך".
לדבריו, אחד מהדברים שקיבל במסגרת הלא פורמלית היא אוזן קשבת,"לאור נקודת הפתיחה שאיתה הגעתי לבית הספר קיבלתי הקשבה ואני מתכוון לכל הרבדים של אוזן קשבת, הקשבה מלאה ללא כל שיפוט, ללא בירורים סביב ידע קודם, מה הרקע הדתי או הלאומי שלי. פשוט קיבלו אותי כבן אדם מאפס ונתנו לי להביא לידי ביטוי את איך שאני מרגיש ואת היכולות שלי".
'סוף סוף קיבלו אותי איך שאני'
'צבירת בטחון גורמת לך להיוולד מחדש'
ובכן כיצד התגלגלו בן ומיכל ממצב של נשירה מהמערכת החינוך הבסיסי לסטודנטים במסלול תואר ראשון במוסד אקדמי? "צבירת הביטחון והכלים להצלחה אישית והתפתחותית גרמו לי להיוולד מחדש", מסביר בן. מיכל, שהתחילה את לימודי התואר הראשון בחינוך מיוחד בשילוב אמנויות במכללת תל חי, מוסיפה כי חוויות הלימודים האקדמית שונה מאוד מחווית הלימודים בתיכון, "אני מעריכה את המרצים שלי וכיף לי להגיע לפה, ברגע שהמרצה נמצא שם בשבילך, הוא מחזק אותך וזה עוזר לך להצליח".
מיכל מחדדת כי "בתור אחת שגדלה במערכת חינוך שסגרה עליה ונהגה בחוסר צדק, הגעתי לאקדמיה בשביל לשנות. להביא לחינוך פתוח יותר, מקבל ואישי. אני חושבת שהלימודים מפתחים ובונים אצלי חשיבה ביקורתית. יש לי רצון לשנות ולפעול למען החברה והקהילה ואני מודעת ליכולות ולכוחות שלי".
מיכל, שמגיעה ממשפחה מרובת ילדים ואם חד הורית, הוגדרה בעבר כנערה בסיכון. כיום, כחלק מעשייתה, היא עובדת עם נוער בסיכון ומרגישה שבשל עברה היא מצליחה להבין אותם טוב יותר.
בן מסיים בימים אלו את התואר הראשון שלו בהיסטוריה ומחשבת ישראל באוניברסיטה העברית ומתלבט האם להמשיך לתואר השני.
