הלוקשים שמוכרים לכם לפני שאתם מתחילים בלימודי תואר ראשון, עלולים לגרום לכם להאמין שכשתזכו בתעודה הנכספת, איתה יבואו מקצוע, עבודה מסודרת, משרד ורכב חברה. לא פעם סטודנטים רבים שמתחילים בלימודי תקשורת מדמיינים את עצמם מתיישבים בקלילות על הכסא החם של יונית לוי ומשם פוצחים בקריירה תקשורתית סוערת. כמה חבל שהדברים לא כך, ורוב הסטודנטים מתפקחים רק בסוף התואר, כשהם יוצאים אל השוק חסרי ניסיון, כיוון וידע פרקטי.
נועה רומי, אשר סיימה לימודי תקשורת ועיתונאות באוניברסיטה העברית בשנה שעברה מודה כי הלימודים לא היו בדיוק מה שחלמה. "נרשמתי ללימודי תקשורת כי זה תמיד עניין אותי. זה היה נראה לי דינאמי ומאתגר וכשגיליתי שזה לא ישים התבאסתי".
את כנראה לא תהיי יונית לוי הבאה
לא תורם בראיון עבודה
לדבריה, הסטודנטים באוניברסיטאות אינם זוכים לקורסים פרקטיים והם יוצאים נפסדים בשל כך: "כשאנחנו יוצאים מהאקדמיה אנחנו מתחילים בנקודת פתיחה הרבה פחות טובה מסטודנטים במכללות, כי אין אצלנו את הדגש על הפן היישומי. השקענו המון כדי להיכנס לאוניברסיטה ובסוף לא מספקים לנו כלים. חוץ מזה האוניברסיטה לא מסייעת לסטודנטים להשתלב בשוק העבודה, בניגוד למכללות שהרבה פעמים עוזרות עם סטאז' ועם משרות".אם הייתה יודעת שפני הדברים כך, הייתה נרשמת ללימודי תקשורת במרכז הבינתחומי או במכללה למנהל. "יש למקומות האלה עוד בונוסים", מסבירה רומי, "אפשר ליצור שם הרבה קשרים שעוזרים מאוד אחר כך, ותוכנית הלימודים הרבה יותר עשירה".
האם היא חשה שהתקבלה לעבודה שלה כיום במשרד הפקות בזכות אותו תואר? "אני חושבת שבראיון עבודה רואים את השורה הזו בקורות החיים, ויודעים שהיא לא נתנה לי כלום מלבד תיאוריות. התקבלתי למשרדי הפקה בזכות האופי והכישרון שלי, וממש לא בזכות הידע שהתואר הקנה לי".
מיה מלינוביץ', גם היא סיימה לימודי תקשורת באוניברסיטה העברית, מצטרפת להסבר: "מלמדים תיאוריות ולא פרקטיקה. בתום שלוש השנים של התואר אף אחד אצלנו לא יכול להגיד שהוא יכול לכתוב הודעה לעיתונות, גם לא ברמה הכי בסיסית".
"יש אנשים מהמחזור שלנו שהשתלבו בעולם התקשורת", היא מדגישה, "אבל אף אחד מהם לא עושה משהו שקשור לתואר. בסופו של דבר אנשים נכנסו לחברות והיו צריכים ללמוד את העבודה מאפס".
מתמקדים בפרקטיקה? רייכמן
כולם רוצים להיות יעקב אילון
אבל מסתבר שהכל נראה ורוד יותר מכפי שהוא. נועה קידר, סטודנטית במרכז הבינתחומי, אשר מסיימת תואר בתקשורת השנה, מספרת: "הקורסים העשירו אותי, אבל אחרי שנה הפואנטה הושגה והחומר התחיל לחזור על עצמו, וגם לא נתן כלים אלא יותר ידע עיוני"."יש שיעורים פרקטיים שנתנו לי כלים, אבל זה בעיקר סדנאות והן מעטות", היא מסבירה בתגובה לטענה שהמכללה ידועה בפרקטיקה שלה.
ד"ר זוהר קמפף, מהמחלקה לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטה העברית סבור שבאוניברסיטאות המצב פחות חמור: "בניגוד למכללות שאצלן הפרקטיקה אמורה להיות בקדמת הבמה, באוניברסיטה זה ברור שיהיה שילוב של תיאוריה ובתחומים מסוימים גם פרקטיקה. לדעתי האכזבה במכללות פעמים רבות גדולה יותר כי מצופה מהם משהו שהם לא יכולים לספק".
ממה נובעת הבעיה? לדעת ד"ר קמפף חצי מהעניין טבוע בשם "תקשורת": "מי שהולך ללמוד תקשורת חושב אוטומטית שהוא יסיים כמו מיקי חיימוביץ או יעקב איילון, כשבפועל צריך להבחין בין לימודי מדיה, כמו טלוויזיה, רדיו עיתון ועוד, לבין לימודי 'קומיוניקיישן', כלומר תקשורת בין-אישית. בארץ אין הבחנה כזו במוסדות הלימוד, מה שתורם לבלבול. הסטודנטים מגיעים ללימודים ונתקלים בתחומים שלא קשורים לדימוי שהיה להם בראש".
תיאוריות חופרות שחוזרות על עצמן
