לא אחת אני קורא בעיתוני מוסד הלימודים שלי ובכלל, כתבות כאלו ואחרות בנושאי זוגיות, מין, דייטים וכדו'. אה-מה-מה, אף אחת מהן עוסקת באוכלוסייה ההומוסקסואלית, ועל כן אני מניח, גם כי הכותבים אינם נמנים על הפלח הנ"ל. הסיבה לא ידועה או מובנת לי.
היום, להיות מחוץ לארון זה כבר לא עניין רציני כ"כ, שגם נהייה עם הזמן יותר נורמטיבי ומקובל, הודות למספר תהליכים וגורמים בארץ ובעולם, רובם הודות לתקשורת.
לפני שהתחלתי את לימודיי, הכרתי בדרך מתחכמת מספר הומואים שעמדו להתחיל את התואר שלהם יחד איתי ואף באותו חוג. בין השאר נחשפתי למספר מפתיע של הומואים בכלל במוסד שלי, עובדה שעודדה אותי ואף הפתיעה אותי, שכן לא מדובר באוניברסיטת תל אביב על שלל טיפוסיה ומספריה.
אך לא רק סטודנטים, אלא גם אנשי סגל מן המניין התגלו במשך השנה כנמנים על אותה אוכלוסייה. חלקם אומנם בשמועות אך רובם באופן מוצהר או שקט יותר הודו בעניין בדרך זו או אחרת. כמובן שהדבר, הביאו אותי לתהות בדבר העובדה שכ- 10 אחוזים לערך מהאוכלוסייה העולמית, ובהתאמה, גם המקומית, היא הומוסקסואלית. נראה הדבר כאילו הסטרייטים צריכים "להתחיל לחשוש" על מקומם המספרי.
עד כה, ואני מאמין שגם בעתיד, לא נזרקה לעברי שום הערה הומופובית צינית, אכזרית או שלילית. חבריי לספסל הלימודים הינם מדגם מייצג של דור צעיר, פתוח יותר, חכם יותר, מודע יותר, חברתי יותר. פה ושם ישנם עוד זרעים של אנשים שצריכים לעבור את השינוי לטובה, אך גם זה יקרה, ומה שלא יהיה, תמיד יהיו אנשים שידקלמו בבורות מושלמת את האג'נדה הסטיגמטית ההומופובית הבסיסית.
היום, כמעט לכל אחד ואחת מכם יש מכר/ה בדרגת קרבה משפחתית או חברתית כלשהיא שהוא הומוסקסואל. הם תמיד היו כאלו, אבל בעקבות תהליכים חברתיים שונים הם יצאו לאור. כך שכל אחד מאיתנו יודע היום הרבה יותר על "המין השלישי" (ויש עוד סוגים תאמינו לי), ועל כן רובנו מגלים הרבה יותר הבנה וסובלנות.
במוסד הלימודים שלי קיים פורום גאים באתר האגודה, וישנם פרסומים שונים ברחבי המוסד על אירועים כאלו ואחרים של הומואים ולסביות. לא משנה אם הם נחלו הצלחה, המשכיות או כשלון, העניין הוא כמובן להמשיך את המודעות, לעודד אחרים ולצבוע בעוד כמה צבעים את הסביבה, כי יש בה הרבה יותר ממה שאתם חושבים בד"כ תוך שכיבה על הדשא הירוק.
אבל מדוע למרות כל הנתונים הללו, אני עדיין לא מוצא בעיתונות הכתובה הסטודנטיאלית, כתיבה המתייחסת גם אלינו נטו בעניינו? לא מדובר פה במספר בודד של קהל יעד, אלא הרבה יותר, וגם בהצצה טבעית של קהל סטרייטי סקרן תמידית אחר "עולם הגייז" שאוהב לקרוא וללמוד עליו, וגם לדבר על זה. נכון שישנם אתרים ייעודיים לאוכלוסייה ההומוסקסואלית, אבל חלק מהסיפורים שם צריכים להגיע גם למדף אחר, בו נמצאים כולם, ללא דופי, שוני ועולמות אחרים.
כמו שבאנציקלופדיה יש את כל הערכים מא' ועד ת', כמו שאני אוהב לקרוא וללמוד על דברים שקורים בעולם ובחברה שלי, שאינם נמנים על הסביבה היומיומית שלי, כך אני מצפה שעניינים רבים יהוו את השלם. אני מכיר את כללי העיתונאות ואת התקשורת. אבל דווקא במקומות כמו מוסדות להשכלה גבוהה, בהם נמצאים אנשים בחתך גילאים כמעט זהה, מעורבבים ממקומות שונים, רקעים חברתיים שונים ונחשבים איכותיים שניתן לדבר איתם על הכל, אין אזכור אמיתי לפלח אוכלוסייה שאינו מיעוט קטן, שקט ולא מעניין.
אל תחשבו שאני מנהיג בולט בקרב ההומואים. אני לא מוחצן, לא מתפאר בהיותי גאה, ולא מתנדב בארגון גאה כלשהו. אני פשוט מבצע את שליחותי בדרך שלי, בדרך שאני מאמין בה, כישרוני בה, אוהב לעסוק בה וגאה בה מאוד- הכתיבה. אותי אישית לא עניין לכתוב בעיתון המוסד שלי בנושאים הומוסקסואליים, אלא בנושאי טלוויזיה. אבל התאכזבתי לראות שאף אחד אחר לא חשב על קהל אחר. אני יודע שזה פרדוקס של ביקורת, אבל זו המציאות.
נותר לי לקרוא בזאת, לכל היכולים לתת יד לקידום ולעידוד האוכלוסייה ההומוסקסואלית, בין אם בכתב או בע"פ, ברעיון או במעשה, בכל אופן העולה על רוחכם, בכל תחום אפשרי. תחשפו בפני אחרים את העובדה האנושית שלכם במוסדות שלכם, בהם אתם לומדים להיות משכילים יותר, חברתיים יותר ופתוחים לקהלים אחרים. לא תקבלו על זה נקודות זכות, אבל כן תקבלו את עצמכם, ואחרים יקבלו אתכם הרבה יותר נורמטיביים.
