אומרים שהמלחמה נגמרה. ובאמת, שוק תלפיות בחיפה שוב שוקק ביום שישי מהמולת קניות צבעונית, ומוואדי ניסנאס עולים בשנית ניחוחות הקפה והזעתר. בטבריה שבו הדייגים אל המזח, לדוג את הדגים שלא נמלטו מפחד הקטיושות. בנהריה רוחש רחוב הגעתון מנמרצות עסקית עם בוקר. גם קריית שמונה הקיצה מתרדמתה הכפויה. חרחור דחפורים כבדים שוב מרעיש את צפון הארץ, אך הפעם אלו לא דחפורי הדי-9 המפלסים ציר, אלא דחפוריה של מעצ המשקמים את הכבישים הפצועים. השבוע שבים כמעט שני מיליון ילדים ישראלים אל ספסל הלימודים. בשלומי, בכרמיאל ובנצרת בתי-הקפה עמוסים. החיים נמשכים כסדרם.
אך גם בליל שלישי האחרון, כשתושבי הצפון נמו בבטחה במיטתם, נסעו חיילי פלוגת המסלול של גדוד 101 של הצנחנים אל גדר המערכת. את הגדר הם יעברו כהרגלם בימים שחלפו מאז הושגה הפסקת האש, בדרכם אל אדמת לבנון.
באחד משטחי הפרא שבצפון, בין גזעי העצים, חונים הצנחנים. ישנים על מיטות שדה, כבסיהם תלויים לייבוש ליד. המחזה לא מסגיר מאום ממראות המלחמה.
"עכשיו חוזרים לשגרה. אבל זה מוזר, כל הרוגע והשלווה הזאת פתאום", אומר רב"ט דביר, לוחם בפלוגת המסלול. "אישית זה עדיין מרגיש לי המשך למה שעברנו במלחמה. חשבנו שמיד כשהיא תיגמר נחזור לשכם, והיא עדיין נמשכת. עוד לא נעשה הסוויץ'".
"עד שאחרון חיילי הגדוד שלנו לא ייצא, המלחמה לא תיגמר עבורנו לגמרי", מוסיף אבישי, סמל מחלקה בפלוגת המסלול.
שגרה בדרום לבנון
חיילי גדוד 101 מאיישים עמדות בשטחים שולטים במרחב שמעבר לגבול בחלקו המערבי. עד כה, על כל תנועה חשודה התבקשו לדווח בקשר. בפעילות האחרונה מבקש מהחיילים סגן מפקד הפלוגה, סגן חגי: "אתם לא עולים בקשר עם כל דבר. רק דברים מחשידים מאוד או קיצוניים מאוד. את כל שאר ההתרשמויות שלכם תרשמו במחברת שתקבלו". "אנחנו מחזיקים במקומות האסטרטגיים ששולטים על ישראל ולבנון", מסביר סגן חגי. "על-פי מה שנאמר לנו, עד שהכוחות הבין-לאומיים יחליפו אותנו ויתחילו להתפרס בשטח, אנחנו נשארים".
"המלחמה היא דרך אלימה לניהול משא ומתן מדיני. אנחנו בשלב המשא והמתן, אחרי המלחמה", אומר המג"ד, סא"ל אריאל. "אם אנחנו לא נשהה בשטח פיזית, לא יופעל שום לחץ על מי שצריך ללחוץ כדי שצבא לבנון יירד דרומה והכוח הבין-לאומי יתפרס. לי זה ברור כמג"ד, כדרג טקטי זוטר יחסית בשרשרת".
מובן שאסור לחיילים לפתוח באש, עובדה שעלולה לייצר סיטואציות מתסכלות. הסטטוס הנוכחי הוא הפסקת אש בין הצדדים הניצים, וכל תקרית ירי עלולה להרעיש עולמות. "אין ספק שזו לא משימה צבאית רגילה שהחיילים רגילים להישלח אליה; אם זה בקסבה בשכם כשהם נכנסים והמטרה שלהם היא להשמיד מחבלים, או אם זה פה במהלך המלחמה, כשהיה ברור לנו שאם אנחנו רואים מחבלים בעין אנחנו משמידים אותם", מודה סא"ל אריאל.
החיילים חוזים בשיבת תושבי הכפרים בדרום לבנון לבתיהם, חלקם מנפנפים אל מול עיניהם בדגלי החיזבאללה הצהובים. תנועה דלילה של כוחות האו"ם נראית מנגד. "הפסקת האש מטעה", אומר סמל אסף אהרונסון, מ"כ בפלוגת המסלול. "עדיין קיים איום נ"ט וירי צלפים או פצמ"רים. החוכמה היא לדעת לשמור על המתח המבצעי ולא לאבד את הדריכות. זה לא קל, זה האתגר הפיקודי שלנו".
"אנחנו כאן למעשה בקו", אומר סמ"ר אלון, סמל מחלקה בפלוגת המסלול, "קו מוזר אמנם. מרגע שהקרבות נגמרו אז גם מדובר בקו די משעמם".
"אנחנו כבר במין שגרה, ככה שהכניסה ללבנון פחות דרמטית ממה שהייתה בהתחלה", אומר רב"ט תומר מרון, לוחם בפלחו"ד. "כשנכנסנו לבינת ג'בל היה לי ברור שרוב הסיכויים שניתקל. עכשיו אני יודע שרוב הסיכויים שיהיה שקט. עדיין, אנחנו מעבר לגדר. אני משתדל להזכיר לעצמי את זה".
חשים בעוול
גדוד 101 הוא אחד הגדודים שמילאו חלק משמעותי ביותר בלחימה יחד עם גדודי השריון וגדוד 51 של גולני. הגדוד לחם תחת פיקוד חטיבת הצנחנים בגזרה המערבית. כל השמות הזכורים ביותר מהקרבות נכרכו בתודעה הציבורית עם שמו של הגדוד. מרון א-ראס, בינת ג'בל, עייטא א-שעב; בכולם הם לחמו. הגדוד איבד במרוצת המלחמה ארבעה מלוחמיו: עדי כהן, יונתן איינהורן והמ"מים אילן גבאי ויפתח שרייר. הם עצמם מודים כי קשה להם למדי לראות מעמדתם את התמונה הכוללת, הגדולה, זו של סך הקרבות, ההישגים המדיניים והצבאיים. בקרבות הנקודתיים, העזים, שנטלו בהם חלק, הם חשים כי ניצחו.
וכשמדברים הקברניטים על "ניצחון בנקודות", אותן נקודות מטפוריות הן בדיוק ניצחונותיהם הפשוטים והרחוקים מעין התקשורת של לוחמי גדוד 101. "אם זה המדד לניצחון אז בוודאי שניצחנו", אומר סרן יאיר חביביאן, מפקד הפלוגה המבצעית. "בכל המפגשים בינינו לבין החיזבאללה, בכל הקרבות פנים מול פנים, הרגנו להם יותר משהרגו לנו.
"בקרבות שבהם נלחמנו - על אף המחיר הכבד ששילמנו, שכולל ארבעה הרוגים ו-74 פצועים, מתוכם שלושה קשה - הכרענו את חיזבאללה בצורה ברורה", אומר המג"ד אריאל. "זה לא היה קל, זה היה מאוד מורכב, ועדיין, בסופו של יום, גברנו עליהם. החייל בקצה ראה גם צדדים מוצלחים של הלחימה. הוא ראה מחבלים נופלים בבינת ג'בל ובעייטא א-שעב. מובן שלצד התחושה הזו יש דברים רבים שנצטרך לשפר".
לפני שעלה צפונה, הותירו אחריהם לוחמי גדוד 101 שנים של לחימה עיקשת בטרור הפלסטיני ביהודה ושומרון. שכם, "בירת הטרור", הייתה למעוזו של הגדוד בשנים האחרונות. כל פסיק זעיר בנופה של שכם מוכר לחיילי הגדוד כמו לתושבים המקומיים. מובן שמשעולי דרום לבנון היו בעבורם ארץ זרה. "באיו"ש הייתי רגיל לעליונות מוחלטת. לרגע לא חשבתי בכלל שהם מתקרבים לרמה שלנו", אומר סמ"ר אלון. "ההתנגדות שלהם הייתה להוציא קנה מהחלון ולירות, או לזרוק אבנים. הגדוד היה חמש שנים בשכם כך שברור היה מי בעל הבית. בלבנון נלחמנו בשטח שלהם, המוכר. הם קבעו מה יהיה. זו הייתה ההתמודדות הכי קשה, להרגיש שהעליונות - מהבחינה של היכרות עם השטח - שלהם".
פלוגת המסלול, שבה משמש אלון סמל מחלקה, מורכבת מחיילים שהתגייסו לפני שמונה חודשים. יחד עם לוחמי פלוגות המסלול האחרות הם נשאו בעול בדיוק כמו לוחמי הפלוגות הוותיקות. "בימים הראשונים ללחימה שלחו אותנו לרמת הגולן ואחרי שלושה ימים נכנסנו. היו לנו הרבה לבטים אם החיילים מוכנים", מספר סמ"ר אלון. "רק שמונה חודשים בצבא וכבר זורקים אותם למלחמה. בדיעבד הם הוכיחו את עצמם מעל ומעבר. באירוע שבו עדי כהן נהרג הם קיבלו 20 אר-פי-ג'י לבית, אחד אחרי השני. הם הורידו שם שני מחבלים. עדי, לפני שנהרג, רץ לחלון, הוציא קנה וצעק לחברים שלו: לא לעזוב את העמדות! אתה מתאר איזה אומץ זה דורש מחייל שהוא רק שמונה חודשים בצבא?".
26 מחבלים בקרב
הקרב שללא ספק ייזכר בספר דברי הימים של הגדוד לשנים הבאות הוא הקרב בבינת ג'בל. במהלך הקרב, שבו איבד את רגלו סמ"ר ערן פרי, הרגו הלוחמים 26 מחבלי חיזבאללה. "הגיע כוח מיוחד מהעומק, שלא שייך למרחב בינת ג'בל. כוח מאומן, ייחודי, שתכליתו הייתה לפגוע בחיילים שלנו שנמצאים במרחב", מספר סא"ל אריאל. "הם הבינו שצה"ל מנסה לפגוע בסמל של החיזבאללה והם מצדם ניסו להכריע אותנו דווקא שם. מה שעושה את הקרב למור"ק גדודי זה התוצאות שלו והצורה שבה אנשים נלחמו. הרבה מאוד סיפורי גבורה מהמעלה הראשונה של מפקדים וחיילים היו בקרב הזה. מדובר בכוח של לא פחות מ-50 מחבלים עם חוליות ירי, חפ"ק והתגנבויות מסודרות. היקף ההתקפה הראה בבירור שזו התקפה שתוכננה לא מעט זמן לפני כן. ספגנו עשרות טילי נ"ט".לדברי סא"ל אריאל, לקרב הייתה תרומה מורלית לא מבוטלת, מעבר להישג המידי שבהרג המחבלים. "הקרב הזה הגיע לאחר רצף של אירועים פחות מוצלחים שהיו בבינת ג'בל, כמו מקרה הירי הדו-צדדי של גולני. הפידבקים שאני מקבל מהרמות הכי גבוהות בצה"ל הם שזה היה קרב מעצב, כי הוא הוכיח לכל הדרגים שאפשר להתמודד עם חיזבאללה. בתום הקרב, הם פינו את מתיהם ואת פצועיהם מהשטח ונסוגו. כשיצאתי לארץ חזרה אחרי הקרב להפוגה של יומיים, קיבלתי הרבה טלפונים ממפקדים מכל שדרות הפיקוד שאמרו לי שהקרב הזה ייצרב בתודעה כקרב שבו הכרענו את האויב בצורה ברורה".
יכול להיות שבקרוב יחזור הגדוד לשכם מכורתו. לדברי סא"ל אריאל, הכל עדיין בגדר שמועות. בגבה של חולצת סוף המסלול של הלוחמים מצוירת הקסבה של שכם ולצדה הכיתוב "הנה אני בא, אני מגיע, באתי להזיע". לאחר שהחיילים חוו לחימה שמוגדרת כ"מלחמה" על כל משמעויותיה ההיסטוריות והרגשיות, נראה כי שכם תאבד מההילה ששנות האינתיפאדה העניקו לה.
"שכם? - זה היה מטורף. הייתי מספר לחיילים סיפורים משם והם היו שואלים בהתפעלות - ירו עליך פעם? פתאום זה כסף קטן בשבילם", מספר סמ"ר אלון. "נראה לי שזה יצחיק אותם עכשיו".
"החיילים רוצים לחזור לשכם", אומר סגן ישי, סמ"פ מסייעת. "אני חושש מהחזרה, חושש שהחיילים יהיו שאננים. שכם פעם הייתה הכי חמה ומפחידה, ואחרי המלחמה, אני חושש שיזלזלו, שחיילים ייכנסו עם פחות דריכות".
"צריך להוריד את האנשים לקרקע. שלא יחשבו שאם הם התמודדו עם כוח מיוחד של לוחמי חיזבאללה, זה אומר שחוליית המחבלים בקסבה של שכם לא יכולה להרוג אותם", מוסיף סא"ל אריאל. "זה הזמן להתמקד בתחקירים ובלימוד של הדברים הטובים שהיו ושל הדברים הפחות טובים שהיו במלחמה הזו".
שיפור בהכנה המנטלית
בחדר האוכל במוצב מתכנסת פלוגת החוד לשיחה עם המג"ד. סא"ל אריאל התחיל בסבב השיחות הזה לאחר המלחמה, ועם שאר הפלוגות כבר שוחח. כשהוא מבקש לשמוע את מה שעל לב החיילים מורמות הידיים בתחילה בהססנות ואחר-כך בחופשיות. הלוחמים מדברים, פה ושם מוחים במתינות, לא בכעס. הם תוהים על שינוי ההכשרה, בעיקר על ההכנה המנטלית שקדמה למלחמה - היא דורשת שיפור בעיניהם, לצד כמה השגות שנוגעות לאמל"ח. דברים נוקבים אין, גם לא תלונות לוהטות. עולה הרושם כי חיילי הגדוד שלמים עם מעשיהם במלחמה, גאים על הקרבות שבהם השתתפו.עננת האובדן מעיבה על התחושה הזו. נראה כי הישגי הגדוד היו מעודדים יותר את היושבים בחדר, לולא היו מאבדים ארבעה מחבריהם. כל הארבעה נהרגו כתוצאה מפגיעת נ"ט מטווח ארוך בבתים שבהם שהו.
עכשיו פניהם לאיו"ש, ואת איום הנ"ט יחליף איום השאננות הנובעת מהשגרה. למרות כל הקשיים שהתקופה האחרונה ייצרה בעבורם, את הגעגוע הקטן, השקט, לנפת שכם, הם לא ממש מצליחים להסתיר. באופן אירוני יהיה אפשר לומר שהלחימה בלבנון, ריכוז האקשן והאדרנלין, יהוו לפחות תרופה זמנית לחשש מהשחיקה שבשגרת הלחימה באיו"ש.
