אם איזה גורו היה סופר כמה פעמיים המנטרה: "אוף! אין לי כוחות לסמינר" מתנגנת בפי ביום, הוא ודאי היה שולח אותי לעבור איזו סדנא לחשיבה חיובית בצפון. שם בטבע, בנוף הירוק והשלו, הוא בטח היה מעריך שאירגע.
אז זהו שהצפון זו בדיוק הבעיה. ליתר דיוק המלחמה המתנהלת שם. ואם אתוודה, אולי זה גם בגלל ריח החופש שהגיע מוקדם מדי לבקר באפי.
מאז שהדמיון שלי קיבל גאדג'ט חדש: שלט רחוק לתכנון העתיד. הוא לא מפסיק לנסות אותו על היבטים שונים בחיי, וקובע עבורי שלל יעדים שעליי למלא עם סיום התואר. משום מה הוא החליט על דעת עצמו שאני עם התואר גמרתי.
זה מתחיל במציאת עבודה חדשה. הרי לשם כך פיללתי יומם וליל, ועדיף רחוק מהבית כך גם יתמלא היעד הבא- לעזוב את בית ההורים. כן אני בת 24, אחרי הגיל שצריך להתחיל. בדרך לפגוש חברים ישנים שכבר שכחתי מי הם.
תחביבים שלא קיבלו תשומת לב ראויה במשך שלוש שנים, לפתע, לא מוכנים לשתוק עוד. כעת מתחשק לי לעשות מכל וכל: לנגן, לשיר, לרקוד, לצייר, ללמוד יוגה, להתנדב בארגונים, לקרוא ספרים לפי הרשימה שהכנתי, לטייל, כן גם לזה יש רשימה מפורטת. וכמובן למצוא את אהבת חיי, דיי לקשרים הזמניים והקצרים.
בתוך הבועה הפרטית בה אני חייה, מבחינתי זו בועת האין ברירה. מי לשרוד את הימים האלה. התמונות הקשות באמצעי התקשורת שלא מרפות. הכאב והעצב תופסים את מקום התקווה הקטנה שעוד נותרה.
למרות שאיני שייכת לקבוצת האנשים הדבוקה למסך הטלוויזיה, בשבוע שיגרתי אני מסתפקת בארבע-חמש שעות צפייה. מאז שהחלה המלחמה בלבנון, קשה לי להפנות מבט, אני מרגישה כאילו הפניתי עורף למדינה.
ברגעי בהירות אני מבינה שעליי להמשיך לעבוד על הסמינר ולנהל את חיי כרגיל. אני מנסה לעודד את עצמי במגוון שיטות; בשיטת האימהות: פוש אחרון. הרי עד עכשיו השקעת רבות בלימודים, עוד סמינר אחד אחרון ודי (בדומה ל'עוד ביס אחרון').
בשיטת האיומים וההפחדות: 'הסמינר שווה שש נק"ז, זה ישפיע על הממוצע', 'את לא סטודנטית מהצפון- לא תקבלי דחייה'. בשיטת ההבטחות: 'אחרי שתסיימי, תפנקי עצמך במסע קניות מטורף', בשיטת דמיון מודרך: 'דמיני את מעמד ההגשה', 'דמיני מה תעשי בזמן הפנוי שיהיה לך'.
אני גם מנסה לקבוע לי שעות מסודרות כדי להתעדכן בחדשות, ולא להתחבר לאינטרנט בכל פעם שאני מול המחשב. זה לא תמיד עוזר, אבל ככה אני מנהלת את חיי בתקופה האחרונה. בין רגשות העצב והדכדוך על מצב המדינה לבין התקווה והצפייה לעתיד טוב יותר.
והנה, שוב אני חוזרת לערימת המאמרים שבחדרי ומבינה שהדרך עוד ארוכה כי רובם לא מתאימים או שמספקים מעט מידע מהנדרש. אני צריכה לנסוע שוב לספריה, לבוא לשעת הקבלה של המרצה ולהקליד עוד חומר רב. אבל אולי עם קצת פרופורציה, בכל הבלגן, הבלבול וחוסר השקט הזה, עדיף שאלו יהיו הצרות של שלנו.
