55 ק"ג (2 יותר מאתמול ופחות ממחר...), המורכבים מיחס שווה של ירקות ושוקולד. לא, הם לא הגיעו ביחד, קונוטציה מוזרה מדיי אפילו בשבילי. מה שקורה זה שבמהלך היום אני שומרת על תזונה צמחונית-טבעונית-בלונדינית, ואז אני מרגישה בריאה מדיי ומקפחת את כל המין האנושי בכך שאני אחיה הרבה יותר מכרס הג'אנק והבורקס שהם מגדלים, אז אני מכינה לי חפיסת שוקולד ומקפידה לא להפלות אף קוביה.
מדוע אוכל הוא נושא כה פופולרי? אם פעם נושא האוכל היה לגיטימי, בגלל הצורך להשיג מזון לשם מחייה, מהלך שאילץ רבים לצוד חזירי-בר ושאר דברים שמסתובבים בטבע חופשי-חופשי ללא מדבקת ערך קלורי עליהם. היום, לעומת זאת, הציד נעשה בסופרים השונים- את הרגלים הזריזות החליפה העגלה, ואת החנית המחודדת החליף כרטיס האשראי, ואת האישה הרעבה בבית- החליפה אישה רעבה יותר. הנגישות העכשווית למזון אמורה הייתה להביא להתרגשות מופחתת, אך ההיפך הוא הנכון כנראה אולי בגלל שאנחנו מחברים בין אוכל לרגשות, ולאוו דווקא לקרקורי קיבה מוזיקליים.
המחשבה על אוכל עוררה אצלי צורך מיידי להתעלם מהצעתו של הנער עתיר תופעות-לוואי של גיל ההתבגרות שנעמד לידי, מוכר המשקאות הרכבתי ששאל אותי בקול קרוב למדיי (עד כדי כך שהבנתי שהוא אכל כעת ביסלי גריל, אבל את זה יכלתי להבין גם מהידיים): "מה בשבילך, ילדה?". עניתי לו ב"כלום" שקט, ושבתי לענייני. התופעה נותרה במקומה, נועצת מבטים. "שרשרת יפה", הוא המשיך לירות מילים בטעם ביסלי. הנהנתי לאישור. הטרגדיה הפכה לנוראית עוד יותר, כאשר החייל לפניי הבחין בהתרחשות והצטרף לפרץ המחמאות ליצירת האומנות שתלויה לי עד הצוואר, ומגיעה בדיוק למחשוף הנדיב שפירגנתי לנסיעה.
מה שהחזיר אותי למחשבה על טרף היה הריר שכמעט נגע בי, תוצרת המתבגר. שלחתי אותו לדודה שדרשה קפה, ואיחלתי לחייל חג שבועות שמח וכשר. ובכל זאת, למרות ההתלוננויות הרבות מבנות המין הנשי, זה מאוד נחמד להיות בצד של הטרף ולא הצייד. מעט בושם פותח להם את הנחיריים, מעט איפור ובגדים גורם להם לפתח תיאבון גדול, ומעט מאוד שכל הופך אותך לעוד קורבן שמתיר להם להתקרב אלייך.
הדבר שאני הכי אוהבת בעולם הוא להתאהב. כבר לפני שהגעתי לגיל דו-ספרתי, ידעתי שאני טיפוס זוגי. הקורבנות עליהם התבייתתי מאז כדי להשלים לי את החיים הם החברים הכי טובים שלי היום, והחצי השני הנוכחי שלי הוא המתקן הכי אטרקטיבי בלונה פארק של החיים. יצור מתוק ויפה ומצחיק ונטול בושה, שמקשט את החיים שלי, כן ירבו בישראל.
הקיום שלו גורם לסעיף 1 וסיבוכיו הקלוריים להתבטל כליל, ולהבין שצריך לתת לכל ה-55 ק"ג להנות מיין טוב ובירה טעימה, ולשלוח את הדאגות חזרה ליצרנים אופנה ושאר אנשים נטולי שמחת חיים.
וכך המשכתי לחיות, חמושה באנרגיות חיוביות תוצרת ל' המוכשר, עד שקלטתי שמרוב התרוממות לא שמתי לב שפלשתי מעבר לגבולות הזמן. 24 שעות זה די קמצני למישהי כמוני ששותה את את החיים בשוט ועם זאת נהנית מכל שלוק. הצמחתי קוצים חדשים ונוצצים בטוסיק, ומספר השעות המוקדשות ללימודים זכה לחוות התרסקות סקסית. כולי תקווה שאצליח לגדל שכל ולבצע איתו איזון א-לה-השופט ברק. עד אז, תנו לי להנות. תקופת המבחנים עוד תרביץ לכיף שלי...
