השכנה מצפון אינו ידוע כמייצר דרמות מיוחדות, וחפ"ש צמא אקשן כמו פארס לא השלים עם הגזרה הישנונית. פארס וחברו לכיתה ניצלו את היעדרות הקצין ששימש כמפקד המוצב, והחליטו להעיר את הגבול מתרדמתו. "זאת הייתה תקופה שקטה. אני וחבר שלי שמרנו ב-2 לפנות בוקר. היה לנו נורא משעמם, אז החלטנו להקפיץ את המוצב", נזכר פארס. "אמרנו שיש זיהוי - שמישהו מתקרב למוצב. הפעלנו את הסירנה וכל המוצב קפץ. כשהבינו שזאת מתיחה השאירו אותנו שבת".
ניזאר, היום מח"ט הגולן, מבין כעת את חומרת מעשיו אז, אך מגלה סלחנות. "מן הסתם, הייתי שופט חייל כזה היום. לא הייתי הורג אותו. עם זאת, בדיחה כזאת יכולה לפגוע בצורה חמורה בדריכות. זה כמו לצעוק זאב-זאב".
בדרכנו למוצב "גדי" שבדרום רמת הגולן, אנו חולפים על פני "חתול" המיתולוגי. "היה לי נורא מרגש להיעשות כאן מח"ט. למעשה, שירתתי ברמת הגולן כחייל בחובה ואחר-כך עזבתי אותה לתקופה ארוכה. הפעם הבאה שבה ביקרתי כאן הייתה כבר כמח"ט", נזכר פארס. "כשרק הגעתי לפה מיד עשיתי לעצמי סיור במוצבים וביקרתי גם ב'חתול'. זכרתי שם כל עמדה וכל תצפית. כל המיטות עוד עומדות במקומן. מפתיע כמה דברים לא משתנים".
אחליף אותך בשמירה
במוצב "גדי" נסוג פארס כמה שלבים באבולוציית ההיררכיה הצבאית. הוא מצניע את שלושת הפלאפלים המציצים מעל כותפותיו, ושב לסקור במשקפת את הגבעות שמעבר לגבול. מוצב "גדי" מתנשא מעל ל"משולש הגבולות", מפגש שלושת הגבולות: הישראלי, הסורי והירדני במפגש של נחל ראקד ונהר הירמוך.
"אני אחליף אותך בשמירה בזמן הקרוב", מבשר פארס לתותחן ההמום בעמדת התצפית. ההלם הראשוני מתחלף במהרה בחיוך מרוצה. החייל מבין כי ביקורו המפתיע של המח"ט יחסוך לו דקות שמירה מייגעות. "הקושי העיקרי בגזרה הזאת הוא להישאר דרוך", מודה פארס ומפזר מבטים ערניים אל עבר שני הגבולות. "כמג"ד חרב הוצבתי בין השאר באזור גוש קטיף. שם, כשאתה שומר בעמדה, אתה יודע שמחבל עלול לעבור לך מתחת לאף בכל רגע. שם קל לך להבין את גודל האחריות. כאן חייל יכול מאוד להתאמץ, אבל תמיד בלב הוא יחשוב 'הרי לא קרה כאן כלום כל-כך הרבה זמן, מה הסיכוי שזה יקרה במשמרת שלי?'. הגדודים מגיעים אלינו לתקופות ארוכות של שלושה עד ארבעה חודשים, ובאופן טבעי המתח המבצעי שלהם יורד עם הזמן".
פארס נמתח בכיסא המסתובב המיועד לשומר ומצמיד את המשקפת אל עיניו. "התפקיד של השומר בתצפית הוא לדווח על כל תנועה חשודה בסמוך לגדר", הוא מסביר, "ולאסוף מידע על הפעילות שהצד השני עושה או לא עושה". לפחות על-פי הנשקף ממוצב "גדי", הצד השני עסוק בימים אלו בעיקר באי-עשייה. אלא אם כן, עדר פרות תועה הנודד מכיוון סוריה אל עבר שטחנו הוא בגדר "תנועה חשודה ליד הגדר". בכל מקרה, סביר להניח שהפעם גם אם שיעמום גדול ירבוץ על פארס - הוא לא יקפיץ את המוצב לשווא.
"אני מתגעגע לתקופה שבה הייתי חייל פשוט. כשאין לך דאגות ואין לך מחשבות", מתוודה פארס. "היום לא יוצא לי כמעט לחשוב בשגרת היום-יום שלי. יש לי בקושי רבע שעה פנויה לעצמי".
את הפעמים הרבות שבהן שמר במהלך שירותו, הוא זוכר לטובה. "השקט. השקט הוא מה שאני זוכר מהשמירות. אתה לעצמך במשך ארבע שעות בעמדה. שקוע במחשבות שלך וכל מיני זיכרונות עולים לראש. בדרך כלל גם הנוף יפה. רמת הגולן זה המקום הכי יפה בעולם. גם בעזה, חוף הים מדהים ביופיו. את היופי והשקט מוצאים בכל מקום".
פארס אמנם שומר בעמדת התצפית כאחד החיילים, אך הבהוב הסלולרי המרטט שלו מסגיר את מעמדו העדכני. "כמח"ט, החיכוך עם החיילים חסר לי מאוד. אני חושב שמהסיבה הזו הכי נהניתי בתור מג"ד. גם הירידה לפרטים בתור מג"ד הופכת להתעסקות כללית יותר ולראייה רחבה בתור מח"ט. ברור שגם בזה יש כיף, אבל לא בטוח שזה מצליח לפצות על המרחק מהחיילים".
כבר בשבת הראשונה שלו בצה"ל חולל פארס מהומה: "אני ועוד חבר השארנו את הנשק בבסיס ויצאנו לבריכה בערד. כשנתפסתי שיחקתי אותה תמים ואמרתי שזו השבת הראשונה שלי ולא ידעתי שאסור לצאת. אני והחבר שלי קיבלנו 21 יום ריתוק". למרות שני מעשי השובבות טוען פארס בתוקף כי הוא "חייל ממושמע. תמיד אהבתי את הצבא ולכן מעולם לא הייתי חייל בעייתי".
כמח"ט נוהג פארס לבקר בין הפלוגות הפזורות בגזרה. בתור מג"ד העביר לילה עם החיילים בעמדת השמירה. "בתור מח"ט הדבר שחשוב לי ביותר הוא הטיפול באנשים. אני יודע מניסיוני כחייל שלא הוגן לדרוש מהחייל לבצע משימה בלי שנתתי לו את הכלים".
ממרחק השנים, הוא עדיין זוכר את הפכים הקטנים של חיי החייל. "התפיסה שלי כמח"ט היא לא לעשות לחיילים את מה שלא רציתי שיעשו לי בתור חייל", הוא אומר. "זה אמנם היה לפני הרבה זמן, אבל כולנו היינו פעם חיילים. כשאני עובר בעמדות אני יודע לשאול את החיילים את השאלות הנכונות. אלו שאלות קטנות שאני שואל בעקביות ודרכן ניתן לחשוף הרבה מאוד דברים. אני שואל חייל מה הוא עשה היום, מה הוא עשה אתמול או לפני שבוע בסבלנות והרבה פעמים צצים פערים. אני מנסה להיכנס לראש של החייל. אני לא בטוח שתמיד זה מצליח".
בזמן שעמד אל"ם ניזאר פארס על המשמרת במוצב לא נרשמו כל התפתחויות מדאיגות בגזרה.
אם היה קורה אירוע אמיתי בזמן המשמרת שלך, היית זוכר איך לתפקד בתור חייל?
"אם היה אירוע", הוא צוחק, "כנראה שמהר מאוד הייתי חוזר להיות מח"ט".
ממה הכי סבלתי: "ממדי ה-א'. מדי ה-א' לא התאימו לי מעולם. הם היו מאוד לא נוחים. כשהיו אומרים לי 'תעלה על א'' זה היה בעיניי כאילו הורגים אותי. היום אני כבר מסתדר עם הדקרון".
ממה הכי נהניתי: "מהחברים שלי. הייתה איתי קבוצת חבר'ה מצוינת. עם חלקם אני בקשר עד היום הזה".
בין רב"ט לאל"ם: "התרבות השתנתה. כשאני הייתי בסדיר הכל היה מובן מאליו. כשחייל נדרש לעשות משהו הוא עשה בלי לחשוב פעמיים. היה ברור לו שזה הדבר הנכון והדרוש לעשות. היום אני בוחן כל דבר - אם הוא טוב, אם הוא רע. אני בודק את היתרונות והחסרונות שלו. הראייה היום רחבה יותר. זה מתבטא גם אצל החייל הפשוט. הראייה שלו היום ביקורתית. דבר נוסף ששונה הוא שהכומתה ירדה מהראש לכותפת".
אילו השתחררתי בתום שירות החובה: "בטח הייתי עו"ד. זה מקצוע מעניין. יש בו סיפוק וכיף. יש לך בו הזדמנות להשפיע על חיים של אנשים, ומצד שני אין לך את האחריות הכבדה שיש לרופא, למשל. היתרון הגדול של המקצוע הזה הוא שמדובר בעיסוק משתנה ומכוון. אני אוהב שינויים. אני לא אוהב קיבעון".
