נחיתה. האור שבעיניים, החיוך שעל השפתיים אומרים הכל "עשיתי זאת". הגעתי לאוקלנד. התחלתי את הטיול. מעתה ועד עוד שבעה חודשים, אני ברשות עצמי, לעצמי, למען עצמי.
ואז פתאום ההכרה הגיעה, אני פה לעוד שבעה חודשים. קיבינמט. איך אני עוברת את זה לבד. מה אני אעשה עם עצמי? איך אפשר לחיות על תרמיל? ואיפה אני יאכל? ועם מי? ואני בכלל לא יודעת לכבס.
באותו הרגע הרצון לחזור הביתה, היה עז. מבחינתי, מיציתי, אני יכולה לחזור הביתה. טסתי. הבנתי את הרעיון, היה נחמד, תודה, מספיק, עד לפעם הבאה.
ניסיתי להתעשת, ולהתמודד עם הבעיה, עם המועקה, כמו ילדה גדולה, וזאת כמובן באמצעות שינה. אחרי נמנום קל של 13 שעות, הדברים חזרו לפרופורציה, עד לניסיון. הניסיון הראשון להתקשרות עם הבית. הניסיון, לא צלח. לא הצלחתי לתפוס את אמא. אומנם געגוע רב עדיין לא היה, אבל הסכר נפרץ, הבכי התחיל ולא נגמר. רציתי לשמוע את אמא. אמא שלי.
ואז התחלתי לחשוב, איך בכלל כל הרעיון התחיל, איך הוא רקם עור וגידים? האם זה התחיל מתוך רצון להגיע למקום כלשהו, או שמא זה נבע מתוך מקום של בריחה ובעצם למה לברוח וממה?
התקופה שלפני הטיול, היתה משמעותית עבורי. בתקופה זו יצאתי מהבית לראשונה, למדתי בירושלים. מה לעשות שאת השירות הצבאי העברתי במרחק של 30 דקות הליכה מהבית.
החוויות שחוויתי בירושלים, היו במידה רבה מלמדות ומאלפות, תרתי משמע. אבל השנה הרביעית, האחרונה, היתה קצת קשה. הרגשתי כי קצו כל הקיצים. אני צריכה מנוחה ולא סתם מנוחה אלא בנכר, הרחק מכאן.
רציתי לבד. להתרחק מכל האנשים, לא להיות תלויה באף אחד, לא להתחשב באף אחד. לחיות למען עצמי. להישאר במקום שטוב לי, ללכת כאשר לא טוב לי. שקט מהעולם.
לא חיפשתי לי שותפים, לא לנחיתה קלה, לא להעביר טיסה. רציתי לבד. להתמודד, לנשום, לנוח.
הנחיתה היתה קצת מוזרה, אפילו דיי לא נוחה. הגעתי למקום זר, לא ידעתי איפה אישן, איך אגיע לשם ומה זה בכלל שם? האם הוא טוב או רע? החוסר הודאות שלו כה ציפיתי, התחיל לעורר בי מעט ספקות, תהיות ומעט חששות.
הרגשת הבדידות והניכור, היתה חזקה. כולם נראו מאוד מגובשים, מנוסים, כולם נראו שהם יודעים לאן הם הולכים. הרגשתי טיפה מבולבלת. אך כאמור, אחרי מספר שעות שינה, ואכילה. ההרגשה השתפרה. הייתי כבר יותר כשירה לבחון את המציאות החדשה שאותה התחלתי ליצור.
דבר ראשון יצאתי מהעיר ונסעתי אל המרחבים. כאשר יצאתי מהארץ, החלטתי להרפות, לזרום ולהתנסות, להעיז. להתנסות בכל מה שרציתי ולא העזתי, בכל מה שלא רציתי וחששתי. בלי לחשוב, בלי לנתח, בלי חרטות. בעיקר בלי חרטות.
במהלך כל הטיול, ניסיתי לחיות על פי עקרונות אלו. לרוב הצלחתי די יפה. עשיתי את כל מה שרציתי, ללא חרטות, הייתי עם מי שרק רציתי, ללא חרטות. נסעתי 8 שעות רק כדי להיות במקום שחשבתי שהוא נחמד, ראיתי שלא וכעבור 5 דקות חזרתי על עקבותיי, ללא חרטות.
