זו השנה השנייה, שבה מתקיים קורס "שואה וקיום- היבטים הומאניים ורב תרבותיים של השואה", במכללת עמק יזרעאל. קיומו של קורס אקדמי ייחודי זה, הפגיש אחת לשבוע, יהודים, מוסלמים ונוצרים ללימוד משותף של הכאב האנושי. הקורס נערך במסגרת המגמה לחינוך בחוג למדעי ההתנהגות, בהנחייתה של ד"ר חווה שכטר. קבוצת המשתתפים כללה מספר שווה של יהודים וערבים, אשר למדו יחדיו בסמסטר הראשון על השואה מההיבט ההיסטורי וההומאני. ההיכרות עם ההיסטוריה של העם היהודי וכאבו, יצרה אמפתיה בקרב הקבוצה הערבית ובעקבות כך נוצר דו שיח אמיתי על מהות קיומנו כבני אדם. בסופו של הסמסטר, כשיאו של תהליך, יצאה הקבוצה לארבעה ימים למחנות ההשמדה בפולין. החוויה הייתה עצומה ומטלטלת. על אדמת המשרפות באושוויץ עמדה אישה מוסלמית ובכתה על כתף חברתה היהודייה. ההבנה כי במקום זה הגיעה האנושות לשפל המדרגה, הייתה משותפת לכולם.
לאחר המסע ובעקבות הקשרים שנוצרו בקבוצה התחדד הרצון לשוחח ולהכיר את הנרטיב הפלשתינאי ואת מעגלי הכאב של הצד השני, ללא כל השוואה בין האירועים ההיסטוריים השונים.
בחלקו השני של הסמסטר, עסקו הסטודנטים בכאב הערבי "בנכבה" ובסיפורי האובדן האישיים והאנושיים. הדיאלוג שנוצר בין שתי הקבוצות, היה מלווה באמוציות חזקות,
יצר סולידאריות עמוקה בתוך הקבוצה והפך למסע מעמיק אל הקולות שאנו משמיעים כחברה וכאינדיבידואלים.
המחשבה שעמדה בבסיס קיומו של קורס זה הייתה ליצור דיאלוג אמיתי ומעמיק בין יהודים לערבים תוך הבלטת הפן האנושי שבשואה, יצירת אמון בין תרבותי, הבנת המקורות לשסעים בחברתנו ורצון להביא סטודנטים יהודים וערבים כאחד להקשיב בכנות זה לזה ולהכיר את הנרטיב של כל צד.
אופיו של הקורס יצר קבוצה משותפת ומגובשת, אשר הקשיבה בכנות לסיפורים האישיים, לכאב האמיתי שעלה בדיאלוגים השונים, נוצרו חברויות אישיות ונשמעו ביטויי אהדה והערכה זה לזה. לצד המסע הנפשי אותו חוו הסטודנטים לאורך השנה כתבו הסטודנטים יומן ובו תיארו את חוויותיהם. סטודנטית יהודיה כתבה: "הבורות היא החטא הגדול ביותר ולצערי רובנו חוטאים בו. סטריאוטיפ הוא דבר בעל כוח חזק מאד וזה מעציב שאנו נותנים לו להשתלט עלינו, כולנו צריכים ללמוד להסתכל אל פנימיותו של אדם באשר הוא אדם". סטודנטית ערבייה כתבה למשל: "למדתי בקורס זה ובמסע עצמו כי, ניתן לחיות ביחד בהבנה, בשיתוף ובהדדיות, השביל הוא אמנם ארוך ולא קל, אבל פותח אופקים ועשוי לעזור לנו לבנות חברה טובה יותר".
הקבוצה חשה כי היא נמצאת בעיצומו של מסע נפשי אשר הניח את הבסיס ליצירת אמון וקרבה, או כפי שניסחה זאת אחת הסטודנטיות:" באמצעות המסע הנפשי הזה חשנו כי הגענו אל המשאלה התמציתית ביותר של קיומנו להתחבר, לאהוב ולהיות ראויים לאהבה".
