לפעמים שואלים אותי למה בכלל אני מלמד. הרי השעות שאני משקיע בהכנת השיעורים ובישיבות הסגל הן ארוכות, הנסיעות מייגעות והתשלום עבור שעות הלימוד זניח לעומת ההשקעה. קצת קשה להסביר את זה אבל אנסה דרך מקרה שקרה לי.
לפני כמה חודשים התחלתי לעצב משרד עבור חברת יצוא בתל אביב. בניתי יחד איתם את הקונספט שאנחנו רוצים לעיצוב. המקום קטן יחסית ובכדי ליצור מראה רחב ככל האפשר, החלטנו ללכת על קו נקי. כמעט "סגנון יפני", עדין מאד, מינורי מאד.
הצלחתי לסדר את החלל בצורה טובה ואפילו לקבל עיצוב מעולה, אבל נתקעתי בתכנון התקרה. מי שאינם במקצוע לא מודעים לעיצוב המושקע בתקרה אבל מעצבים יודעים שהיא חשובה ממש כמו הרצפה והקירות, לפעמים יותר. אז ישבתי כל היום ותכננתי את התקרה.
כשסיימתי הסתכלתי על התכנון, שמתי את התוכנית על תוכנית הריהוט, נשמתי נשימה עמוקה והסתכלתי שוב. לא טוב. תוכנית סתמית. זה קורה לפעמים, יוצא לנו משהו שאנחנו לא מרוצים ממנו ועוד לפני שאנחנו מראים ללקוח אנחנו זורקים ומתחילים מחדש.
למחרת בבוקר ניסיתי שוב. הרגשתי שאני לא מצליח להתחבר עם התקרה לרעיון הכללי של העיצוב, אבל "אם לא ילך בקלות ילך בכוח". כל היום ישבתי וניסיתי גרסאות שונות. שיחקתי עם המרכיבים של התקרה, תכננתי סינרי גבס, הנמכות, תאורה מיוחדת מעל לדלפק הכניסה. הוספתי גופי תאורה לכוון תמונות התדמית שיהיו על הקירות. סידרתי את יציאות המיזוג, מיקום המתזים של מערכת הכיבוי, הרמקולים לכריזה... ירקתי דם. ניסיתי ליצור בתקרה הד לתוכנית הריהוט. קירות ישרים, קשתות, קווים חופשיים...
בערב, מותש למדי, ישבתי והסתכלתי על התוצאה. לקחתי שתי נשימות עמוקות והסתכלתי שוב. בסדר גמור. תוכנית טובה. מקצועית מאד. אם תוכנית הריהוט היא השאלה, תוכנית התקרה הזו הייתה תשובה נכונה. הדפסתי והלכתי הביתה.
למחרת היה לי שיעור בחיפה. נסיעה של שעה בשבילי ופול ווליום על צ'ארלי פארקר ב CD. אני נוסע והמחשבות שלי כל הזמן חוזרות לתוכנית התקרה. תקרה טובה, נחמדה... בסדר גמור... אני לא יודע מה אתכם אבל אני, אם אני מישהו אומר עלי שאני בחור טוב, נחמד, בסדר גמור... זה נשמע לי כמו קללה. האוטו נוסע לבד למכון קווים ואני, בראש שלי, מחליף חומרים, צבעים, גופי תאורה...
אני תמיד מגיע חצי שעה לפני השיעור ומתכונן קצת. הפעם ממש הייתי צריך את זה. הייתי חייב להתחבר שוב לחומר שאני מעביר : שיעור בעיצוב מסחרי, אמצע הסימסטר, הנחיות לעיצובים של הסטודנטים. ביקשתי מהם להביא תמונות שידגימו את מקורות ההשראה שלהם.
שעה וחצי אחרי זה אני כבר שקוע כולי בעיצוב ובשרטוטים של אחת הסטודנטיות. היא מוציאה ספר של גנים יפניים ומראה לי גן "זן" שמהווה עבורה השראה לתצוגה בחנות. אנחנו יושבים זה מול זו, בינינו השולחן הרחב, הסקיצות והשרטוטים. כדי שיהיה לה יותר נוח אני מסובב את הספר אליה. עכשיו אני רואה את הכל הפוך. אני מצביע על תמונה בספר ופתאום נעצר. הנה זה ! ישר מול העיניים שלי ! גן יפני הפוך תוכנית התקרה המושלמת שאני מחפש. החצץ הלבן המסורק הופך לאריחי גבס מנוקב, איי האזוב לפלטות עץ כהה המרחפות בצמוד לתקרה, הסלעים הזקופים השחורים לגופי תאורה לבנים ,תלויים. הכל פשוט כל כך, נכון כל כך.
כל מי שעוסק בעיצוב מכיר את זה. יש דברים שאתה מגיע אליהם בעבודה קשה ויש כאלה שבאים ב"קליק". כמו שני חלקים של חידת הגיון שפתאום ננעלים אחד על השני. "קליק" מושלם, כמו הצליל שעושה מכסה תא המטען הנסגר של מכונית מרצדס שמיוצרת בעבודת יד, הצליל שבגללו משלמים כל כך הרבה. זו הסיבה שאנחנו עובדים בעיצוב. אנחנו חייבים לשמוע את ה"קליק", לפתור את החידה.
וזו גם הסיבה שאני מלמד. הריצות, השעות, הנסיעות... הכל שווה כשאני רואה את אחד הסטודנטים מחייך פתאום. אני יודע בדיוק מה עובר לו בראש. אנחנו מגלגלים את הפרויקט יחד וכשאנחנו מצליחים, אני שומע את זה איתו, אני יודע שגם הוא שמע, אולי בפעם הראשונה כמעצב, "קליק".
הכותב: יובל כרמי, מעצב פנים, מרצה במכון קווים לעיצוב ואדריכלות
