בליל שישי האחרון זה קרה, מצאתי את עצמי עומדת שם ביניהם. בין כל הפרחות הקטנות, בין כל האנשים הנורמלים, שפחדתי שיהפכו לפוקימונים בשניה שאחזור מהשירותים, שנראים דרך אגב כמו תצוגת אופנה של המשביר לצרכן.
כשהן הקיפו אותי, החלטתי שאני צריכה להסתכל במראה ולהישבע לעצמי שאני לא חוזרת למסיבות יותר. אך אז התברר לי שזה פשוט לא אפשרי. ברגע שאקח, לאיזו פרחה, את ה-60 שניות שלה מול המראה, אסתבך איתה קשה, עד כדי כך שהיא תשים אותי אחרונה בתור לשירותים וגם ככה המספר שלקחתי היה 856.
אבל אני לא פראיירית, הצצתי לשירותי הבנים וכשקלטתי שאין בסביבה שום פוקימון שהולך לסדר את ה-50 חגורות שהוא שם על עצמו ומכריח אותי להסתכל, החלטתי שהשטח פנוי ואני יכולה לעשות פיפי בשקט. נשבעתי שבחיים ואפילו לא בחיים בגן עדן, אני לא יוצאת למסיבות, אפילו אם המלאך גבריאל יעמוד מולי ויגיד לי "בואי דיקלה, יהיה כיף,אקח אותך בטרמפ על הכנפיים שלי", אפילו אז אגיד לו: "גבריאל בני, לא!!".
כשחזרתי, ראיתי את חבריי רוקדים. מסתבר שמאז מסיבת הבר מצווה שלהם, הם פיתחו סגנון ריקוד משלהם, סתם כי הם חושבים שזה יפה, סתם כי אף אחד לא העמיד מולם מראה!!!.אז החלטתי: עד כאן, אני מצטערת חברות שלי, מצטערת אם בפעם הבאה שתחגגו יום הולדת במועדון לא אגיע. תבינו, זה מוריד לי 10 שנים מהחיים.
קשה לי לראות נערות "צומי-גומי" נמרחות על עמודים כאילו אין מחר, אז נערות "צומי-גומי" אני נאלצת לבשר לכן שיש מחר! אז למה אני צריכה כל היום להסתובב עם טראומה אחרי שראיתי אתכן נמרחות על איזה חנון שלא ראה בחיים בחורה עם חזיה?
אתן חושבות שהיה לי נעים לעמוד שם ולראות אותו מקבל התקף לב מהתרגשות? אתן חושבות שלא חשבתי על ההורים שלו? איך הם ירגישו אם ידעו שנמרחתן עליו כל כך צמוד עד שהבחור קיבל התקף אסטמה? אתן חושבות שאין לי לב? שאין לי כלבה בבית לגדל? שאתן יכולות לרקוד ככה על עמודים והעולם ישתוק ואני אוכל להתרכז בשיעורים מבלי לקבל צמרמורות מהפוקימונים שנמרחים עליכן?
אז זהו שלא, בגללכן אני צריכה לקחת שבוע חופש מהלימודים עד שהעולם יחזור למסלולו ובמקום לראות אתכן נמרחות על עמוד אני אראה עצים ירוקים ושמש... אז הנה קיבלתן טור בדף הראשי עכשיו אתן מרוצות?
