בחרתי לי בית ספר לאומנויות במרכז תל אביב. היום הראשון ללימודים הגיע. כולי התרגשות. נפעמת מההרגשה החדשה שאפפה את גופי הקטן.
מה אני אלבש? איזו תסרוקת מגניבה אני אעשה בשיער? והאם זה משנה? לפעמים אני כל כך ריקנית... מה זה משנה? העיקר שהשיעור יהייה מעניין והמרצה ייראה בערך כמו ריצ'ארד גיר.
הגעתי לבית הספר חצי שעה לפני הזמן, סריקת המקום חשובה, אחרי הכל אני הולכת ללמוד כאן שנה. בכניסה, גלריה ענקית של פסלים וציורים, ברקע מתנגנת מוסיקת ג'אז נעימה לאוזן. מעל הגלריה קפטריה, מספר מועט של סטודנטים יושבים, אוכלים סלט או סנדוויץ'. כמובן שצריך לחנוך את הקפטריה, מיהרתי להזמין סנדוויץ'. עליתי למזכירות, פטפטתי עם הפקידה המשועממת, חיכיתי בקוצר רוח לשיעור.
השיעור מתחיל, לכיתה נכנסת סטודנטית ומתיישבת על הכיסא, נאנחת בקולי קולות, היא מדברת לחברותיה: "אתן לא מאמינות, אני ממש קשישה, עוד שבוע בת עשרים ושתיים", חייכתי, אם היא הייתה יודעת שאני בת 30, היא כבר הייתה מכניסה אותי לקבר ומרגישה כמו תינוקת שרק נולדה.
רב הסטודנטים בכיתה היו ב טווח גילאי עשרים ושתיים עשרים וארבע.
המרצה נכנס, עיתונאי בכיר בעיתון "הארץ", לאחר שהתנצל על האיחור "פשוט שר החוץ היה בטלפון.." ולמה זה צריך לעניין אותנו? אה.. שכחתי אתה צריך להוכיח שאתה עיתונאי בכיר.. לא רק אנשים פשוטים מתקשרים אלייך.
הוא סיפר לנו על העט היקר, שנעלם לו פתאום. "אני מציע שנחלק אתכם לקבוצות, ונעשה מבצע חיפוש בבית ספר אחרי העט", ממש "מבצע יהונתן". חשבתי, אולי גם נסקר את המבצע הזה ונשלח את הכתבה לעיתון ארצי גדול, אין ספק שמהמבצע הזה נצא עיתונאים גדולים.
הדלת נפתחה, "הסטודנט הביזארי", נכנס, צעיף ורוד מבד שיפון כרוך על צווארו, חולצת פרחים ומכנס שחור שלא קשור לחולצה, הוא התנצל על האיחור והתחיל לברבר, בעיקר שטויות, התיישב ליד השולחן, פתח את ה"לפ טופ" שלו, חפש משהו כנראה את אתר האופנה הביזאר של יפו ת"א.
המרצה שאל אותנו איזה עיתונים אנחנו קוראים? הרכנתי את ראשי מה אני אגיד? פנאי פלוס, רייטינג והתוכניה השבועית של סינמטק ת"א? להפתעתי הסתבר שרב הסטודנטים באמת קוראים את הג'אנק: רכילות, פנאי ובל נשכח את הטור השבועי של יאיר לפיד, "אתם חייבים להתחיל לקרוא עיתונים, בעיקר יומיים..." פילוני וברביות לילדים נחשבים?
הפסקה... המרצה היקר, יצא למסע בעקבות העט שנעלם. בכיתה ישבו כמה סטודנטים והתווכחו על נושאים פוליטיים. אחת הסטודנטיות, ישבה ממורמרת בצד, היא פנתה למשהו ואמרה בטון כועס:" אני לא אוהבת אותו, אני אגרום להרבה ויכוחים בכיתה הזאת עד שיימאס לו ממני..." ומי אמר שלא נמאס לו כבר עכשיו, אני בטוחה שהוא מעדיף להתווכח עם שר החוץ ולא איתך....
נגמרה ההפסקה, המרצה חזר. "בשורה נהדרת לכולם, העט נמצא..", הוא הוציא את העט מכיסו ציפיתי לראות, עט מיוחד, משהו עתיק מימי הביניים. במקום זה ראיתי עט פשוט אולי שניים וחצי שקלים בקרביץ העיקר שיש במה לכתוב.
דברנו על העיתונים השונים שיש בארץ, ועל הנפילה החזקה בתחום זה. הרגשתי שעוד מעט הנפילה החזקה, תהייה הנפילה שלי מהכיסא מרב העייפות שהתפשטה בכל גופי.
עצמתי את העיניים וראיתי את עצמי במקומות שונים בעולם, מסקרת אירועים חשובים..
פתחתי את העיניים וראיתי כמה סטודנטים שמחים שהשיעור הסתיים, שרק יוכלו לחטוף עוד איזה סנדוויץ' בקפיטריה ויחזרו הביתה. ושם יירדמו על איזו כתבה מעניינת שיום אחד גם שמם יהייה מתחתיה.
השיעור הסתיים, כמה בנות הלכו להתחנף למרצה, שלחו לו חיוך מאולץ ומבטים מבוישים ואני יצאתי למשימה שלי חיפוש אחר האוטו שלי בחניון הענק..
בתקווה ש.. "אולי אמצא איזה נושא לכתיבה.., לא משהו עמוק, משהו מתוק, סיפור אהבה..".
