קצת היסטוריה והרבה אתיקה-בכל חברה תרבותית מתקדמת, באופן טבעי ופרדוכסלי, כשכל יצרי ההישרדות באו על סיפוקם, האדם הרגיש משועמם וריקני והתחיל לחפש ריגושים חדשים שימלאו אותו.
למזלם של האנשים שחיו אז,לרגלי הרי האלפים באירופה, אף אחד אף פעם לא היה על פסגותיהם של ההרים המושלגים והיה להם אחלה תירוץ כדי להסתכן ולהתרגש בדרך לפסגה מחקר!
היום זה נראה מאוד תמוה- למה לכל הרוחות אנחנו מטפסים? למה לכל הרוחות אנחנו סובלים בכוונה בקור, בקשיים ובהתמודדויות פיזיות ונפשיות? למה אנחנו מסכנים את חיינו?לי יש תשובות לשאלות האלה, אבל אין ספק שהיה יותר קל לחיות כהרפתקן לפני בערך 150 שנה כשהתחילו לחקור את הפסגות הגבוהות. לחקר זה קראו "טיפוס אלפיני".
בהתחלה, הגיעו רק למקומות שדרשו הליכה ארוכה וביגוד מספיק חם, אבל מהר מאוד נפגשו החוקרים עם קטעים הרריים תלולים ומסוכנים למעבר וכך התחיל השימוש בחבל. שיטת הטיפוס היתה פשוטה: הראשון מטפס כשהוא קשור בחבל, כשכל כמה מטרים הוא מניח עיגון בחריצים ובמחילות בסלע, ומאבטח אותו מלמטה אדם נוסף כשהוא משחרר לו חבל לאט לאט ומוכן לספוג את נפילתו של המטפס המוביל בכל רגע.
בתחילת הדרך, השיטה היתה בחיתוליה, פרוצה ומסוכנת בטירוף ועשרות אנשים נהרגו בניסיונות לטפס במקומות שנחשבים היום לפשוטים. אבל... הדרך הבסיסית של מוביל שמטפס ומניח עיגונים טבעיים ומלאכותיים בסלע לשם אבטחה בלבד ואדם נוסף שמאבטח אותו מלמטה, נשתמרה עד היום, ונקראת במספר שמות ברחבי העולם: Free climbing ,Traditional climbing או "הובלה טבעית" בעברית.
השיטה התפתחה לאיטה במשך עשרות שנים... עיגונים מלאכותיים התפתחו ונהיו בטוחים יותר, שיטות האבטחה מלמטה נהיו קלות יותר, חבלים נהיו חזקים יותר ורוב הפסגות באלפים כבר טופסו, באמצע המאה העשרים נגמרו התירוצים!
האדם חיפש אחר אתגרים חדשים ורץ לכבוש את הפסגות הגבוהות בהימליה, באנדים ובכל שאר העולם...בגלל המספר הרב של המטפסים, ההתפתחות הגדולה ביותר של התחום היתה באזור האלפים, וגם התחילה לתפוס תאוצה גדולה מאוד בארצות הברית. התחרותיות בין האירופאים לאמריקאים ובין האירופאים לבין עצמם, הפכה את הטיפוס לספורט בין לאומי והספורטאים חיפשו אחר הקירות הגבוהים ביותר והמסלולים הקשים ביותר!
הקושי בו נתקלו מטפסים מפעם לפעם הוא שבקיר גבוה באמצע הר נתקלו בקטע קשה ביותר. המטפס המוביל לא הצליח לטפס רק עם האחיזות שמציע הסלע. הפתרון היה למקם עגינה, לתפוס בה ולהיעזר בה כדי להתגבר על הקטע הקשה. לפעמים היו קטעים אלה ארוכים והמטפס המוביל היה מטפס רק על עגינות שהוא מיקם כל כמה עשרות סנטימטרים.
המטפסים השתמשו במין מקדחה ידנית כדי לעשות חור בעומק סנטימטרים אחדים בסלע ולתקוע בתוכו דיבל שאליו אפשר לחבר כל דבר כדי להמשיך להתקדם למעלה.באותה תקופה הטיפוס כבר הספיק להתפשט מחוץ לסביבת ההרים הגבוהים והמטפסים טיפסו גם על מצוקים ליד הבית, עדיין בשיטה המסורתית של הובלה טבעית - הבולט עורר סערה בכל העולם! חלק מהמטפסים טענו שמה שלא אפשרי לטפס צריך להישאר בגדר הלא אפשרי.
אחרים טענו שצריך לטפס עם מה שיש בהר ולא לאנוס אותו לטובת הטיפוס טענה שנתפסה אז בעייתית לנוכח קיומן של יתדות שנכנסות לתוך חריצים ושוברות חלק מהסלע.מטפסים שטיפסו במקומות שהיו קשים מדי לרמתם מיקמו בולטים במקומות שלדעת מטפסים אחרים היו ממש לא נחוצים והרסו את היופי והאתגר של המסלולים.
השיא של הויכוח על הבולטים הגיע בניסיון הטיפוס על ההר Cerro Torre שנמצא בארגנטינה ונחשב לאחד ההרים הקשים ביותר לטיפוס בעולם. אף אחד לא הצליח לטפס על הר זה עד שמטפס איטלקי בשנת 1970 הביא קומפרסור חזק ביותר וקדח 270 בולטים לאורך שליש מהמסלול בדרך לפסגה. למעשה זה לא נשמעו מעולם קולות תמיכה.
בהתחלה, רוב המטפסים, בעקבות האירועים, היו נגד הבולטים. במקומות רבים בעולם המטפסים הוציאו בולטים שלטענתם לא היו נחוצים לטיפוס. הבולטים יצרו צלקת גדולה על פני הצוקים מה שהיווה פגיעה בטבע וגרם לרשויות לאסור טיפוס בהרבה אזורים. בסופו של דבר,נוצר איזון והושגה רגיעה: הבולט אפשר את קיומו של "הטיפוס הספורטיבי", דבר שפיתח עוד פן בתחום הטיפוס והביא עוד הרבה אנשים חדשים לספורט.
הסטטוס קוו שנוצר בנושא הבולטים היה פחות או יותר כזה: על מסלול שנפתח וטופס לראשונה בהובלה טבעית לא יושמו בולטים, אבל היכן שניתן לטפס בעזרת אחיזות אבל אין חריצים או חורים כדי למקם עיגונים ימוקמו בולטים לשם אבטחה בלבד.
בסופו של דבר, הכל קרה לטובה, הטיפוס הפך מספורט אליטיסטי שנועד לבעלי מקצוע לאפשרות שפתוחה לכל אדם שרוצה לעסוק בספורט קצת שונה ומרגש יותר מספורט אחר. אחרי הכל, צריך לזכור שגם בטיפוס הספורטיבי יש סיכון בנפילה של מספר מטרים, התמודדות עם פחד ואתגרים מנטליים רבים.
עם הזמן, נכנסו לתחום גם אנשים שלא רוצים להתמודד עם פחדים בכלל. כך התפתח דפוס של טיפוס באתר טיפוס נמוך, כאשר המטפסים עולים ברגל למעלה המצוק, עוגנים חבל ואז יורדים למטה. הטיפוס מתבצע כאשר הם מאובטחים עם חבל מלמעלה והמאבטח מצמצם חבל כל פעם שהמטפס מתקדם. שיטה זו שמכונה ה Top rope לא התקבלה כמובן מאליו בעולם התחרותי של הטיפוס הספורטיבי.
דבר אחד זה להוביל על בולטים, אבל דבר אחר לגמרי הוא לא להוביל כלל! אחת הדוגמאות לכך היתה באנגליה כשיום אחד הניח מטפס אנונימי Top rope על המסלול הכי קשה שנפתח בהובלה טבעית עם אבטחה גרועה ביותר ומעט עגינות לאורך המסלול.
עולם המטפסים האנגלי היה בהלם - "איך הוא מעז?!"
המטפס התאמן עם ה- Top rope על המסלול במשך חודשים בעודו נתון להשמצות רבות ואז יום אחד, הוריד את החבל ואת הרתמה, וטיפס את המסלול הקשה ביותר באנגליה "סולו" ללא אבטחה כלל!!!
עולם המטפסים האנגלי השתתק אחרי זה ומאז Top rope הוגדר כשיטה שנועדה לאימון טיפוס או כדי להוציא טיולי טיפוס והדרכות לאנשים שלא טיפסו מעולם ורוצים להתנסות.
כיום, כמעט שאין מחלוקות אתיות בין מטפסים (למעט האנגלים שהם פריקים אתיים רציניים), ולכל מטפס קיימת האתיקה הפנימית שלו הנוצרת מהדרך שבה שהוא רואה את הספורט ואיזה אתגרים הוא מציב לעצמו:
יש מטפסים שלעולם לא יתפסו את הראנר בהובלה ספורטיבית כדי להימנע מנפילה גדולה, ואילו אחרים יטפסו את המסלול בהובלה טבעית גם אם קיימים בולטים ליד החריצים. יש מטפסים שלא ירצו לדעת איך עושים את המסלול ולא יסתכלו על מטפס אחר לפניהם, כדי להתמודד לגמרי לבד בפעם הראשונה על המסלול, ויש מטפסים שלעולם לא ירצו לטפס ב-Top rope, מטפסים שמתנגדים לקדוח בולטים בהר גבוה ועוד .
האתיקה לעולם תישאר כי כמו בכל ספורט, בטיפוס יש חוקים!
ההבדל הוא... שכאן כל אחד קובע אותם לעצמו.
זוהי פחות או יותר החלוקה שקיימת היום בטיפוס ורוב האנשים, בניגוד להיסטוריה, מתחילים באופן הגיוני מן הקל אל הקשה:
Top rope: חבל מחובר מלמעלה. מטפס מאובטח לחבל, מאבטח מצמצם חבל עם התקדמות המטפס.
הובלה ספורטיבית: כל מספר מטרים ישנו בולט קבוע בסלע. המטפס מוביל מלמטה כשהוא מחבר את החבל לכל בולט שהוא עובר בדרך למעלה, המאובטח משחרר חבל לאט לאט, מוכן לספוג נפילה של המטפס.
הובלה טבעית: כמו ההובלה הספורטיבית, רק שלא קיימים בולטים והמטפס מאבטח את עצמו ע"י מיקום של אבני עיגון ומכשירים שנכנסים לתוך חריצים וחורים כל כמה מטרים של טיפוס ויכולים לספוג את נפילתו במקרה הצורך.
טיפוס מלאכותי: במקומות בהם לא ניתן לטפס עם האחיזות שמציע הסלע ניתן למקם עגינה מלאכותית, לתפוס בה ולמשוך בעזרתה למעלה, למקם עוד עגינה, למשוך בה וחוזר חלילה טיפוס והתקדמות למעלה בעזרת ציוד שממקמים בסלע.
נכתב ע"י: יונתן בן משה, מדריך טיפוס מקצועי ומפתח תוכניות הדרכה וקורסי טיפוס בסוכנות Andean Kingdom". באדיבות אתר "למטייל".
