הסיפור ארוך ומתחיל שנים רבות קודם לכן, בילד שקורא את הרפתקאות מיכאל סטרוגוב ומטייל באצבעו באטלס לאורך מסלול הרכבת הארוך בעולם.
הנידחו?ת הלא נתפסת והאקזוטיקה של השמות: אירקוצק, צ`יטה (איזה שם לעיר?)... נהרות אדירים: אוב, יניסי, אמור, וולגה. חוסר הנגישות לא היה רק גאוגרפי. מדובר על סיביר, שם שנ?הגה בפחד ומהווה ביטוי לכל הנורא והמפחיד בתקופות אפלות. אני חושב שאז החל החלום על הטיול שאעשה לראות את סוף העולם.
בשנת 1998 פורסמה ב-National Geographic כתבה על הרכבת הטרנס-סיבירית והחלום התעורר שוב. ללא ידע ברוסית ואינטרנט די בוסר בארץ היעד, פניתי בסופו של דבר למשרד נסיעות שמתמחה, כך חשבתי, במסעות מסוג זה. לאכזבתי הם שמעו לראשונה שמישהו רוצה להגיע לסיביר ואין להם נסיון בטיול מסוג זה. לזכותם, אמרו שיבדקו ואכן מצאו שהם עובדים עם חברה טיולים אוסטרלית המתמחה במסעות רכבת. בסופו של דבר, סידורי הטיול אכן יצאו אל הפועל באמצעות אותה חברה אוסטרלית. בזמן ההכנות חיפשתי לשווא שותפים לדרך. בסופו של דבר יצאתי בגפי.
אורך קו הרכבת ממוסקבה לוולדיוסטוק הוא 9288 ק"מ. בנייתה הסתיימה לפני כמאה שנים ועלתה בחייהם ובעמל כפיהם של אין ספור פועלים, רבים מהם פועלי כפייה. קצה הקו בוולדיווסטוק היה אסור לגישת זרים עד לנפילת ברית המועצות. בתקופה זו, המסע לאורך כאלף ק"מ באזור הגבול הסיני, אזור רגיש נוסף של הרוסים, היה מבוצע כאשר הזרים המועטים יושבים בקרונות עם חלונות אטומים. משך המסע הוא כשש וחצי יממות. תיירים בודדים עושים זאת ברצף. רובם עוצרים למספר ימים בנקודה כל שהיא על המסלול. רכבות רבות נוסעות על הקו, אך רק "רכבת הדגל", ה-Rossiya (לרכבות ה"מכובדות" יש ברוסיה שמות) היוצאת אחת ליומיים, עושה את כל המסלול. הרכבות עוצרות אחת לשעתיים שלוש לחנייה בת כ-20-30 דקות המאפשרות לשאוף אויר, להסתובב קצת באזור התחנה, לקנות מזון ולחזור. הרכבות נוסעות לפי שעון מוסקבה. כאשר הפער בין השעון המקומי לשעון הרכבת הוא 6-7 שעות, אין בעיה. הפער גדול ומובן שהוא מלאכותי (השמש שוקעת באחת בצהריים..). מאידך, כאשר הפער הוא כ-3 שעות, נוצרת תחושה עמומה של בלבול בשעות. אכן "קפסולת זמן".
את היום הראשון ברוסיה ביליתי במוסקבה. לאחר יום בעיר (אליה חזרתי בתום המסע לביקור מעמיק יותר) נסעתי לתחנת הרכבת. בהמתנה, חבורה עליזה של ארמנים זקנים "אימצה" אותי. לא הבנתי דבר מדבריהם והם לא הבינו אותי. הצלחתי לדלות איכשהו שהם בדרכם חזרה לארצם. כיבדו אותי בבירה חמה ושתיתי מתוך נימוס. לקראת השעה הנקובה, עליתי על הרכבת לאירקוצק. הרכבת Baikal מצוחצחת ומרשימה.
תחילת המסע:
ברכבת למעלה מ-20 קרונות. בקרונות המחלקה השניה יש תשעה תאים ובקצה מקלחת ושרותים. בתאים יש ארבע מיטות. בקצה השני של הקרון סמובר מים רותחים והתא של שני הכרטיסנים/כרטיסניות. הכרטיסנית (provodnitsa) "שלנו", כמו חבריה וחברותיה לעבודה, לבושה במדים מדוגמים. הכרטיסנים אחראים לשגרת הקרון, לסדר ולנקיון. כל העסק מנוהל על ידי הכרטיסנית הראשית היושבת במרכז הרכבת, משדרת במערכת הכריזה הודעות ברוסית ומוזיקה, לרוב שירים נוסח מקהלת הצבא האדום או פופ רוסי. לשמחתי, היה לי רק שותף אחד לתא, כמעט תנאי מחלקה ראשונה! שותפי, ויקטור, מתגורר בעיירה ליד אירקוצק. ויקטור מדבר אנגלית רצוצה לחלוטין, משהו בדומה למספר מילות הנימוס שלמדתי ברוסית. בשעה הנקובה יצאנו לדרכנו. את הקילומטרים הראשונים העברתי בעמידה במסדרון ליד החלון לראות את הנוף העירוני של מוסקבה נעלם בחשכה. אחר כך התארגנות לשינה.
למחרת הסתובבתי ברכבת, להתרשם ולראות האם יש תיירים. להבדיל מהרכבת לבייג`ין הפופולרית בקרב זרים, בשאר הקווים לסיביר התיירים מועטים. פגשתי קבוצת גרמנים. ניסיתי ליצור איתם שיחה על בסיס ענייננו המשותף במסע. החברים היו די אנטיפתים ולא שיתפו פעולה למעט נימוס בסיסי. אני מנסה להסביר לויקטור מדוע אני נוסע ברכבת ולא במטוס. מנקודת מבטו, הרי אני תייר ובהכרח מיליונר, שיכול להרשות לעצמו טיסה. מדוע לבזבז זמן יקר? ויקטור מספר שהוא בדרכו הביתה לאחר שנסע לטייל בסנט פטרסבורג. הוא מנסה, ללא הצלחה, לשתף אותי בחוויותיו.
הרכבת חולפת בין עיירות וכפרים. אחת למספר שעות עוצרים לחנייה בעיר זו או אחרת. את הרי אורל אנחנו חוצים בחשכה. אני "מנהל" מעקב אחר התקדמותנו. קורא תוך כדי המסע על אתרים צפויים והסטוריה מקומית. מדריך הרכבות שלקחתי לדרך בנוי כך שיש בו תאור המראות החולפים ותאור הדרך דרך לפי ק"מ. לאורך המסילה, מדי פעם, יש שילוט המציין באיזה ק"מ (ממוסקבה) אנחנו נמצאים. ההתמצאות פשוטה. המעקב פועל על התובנה: קריאה וסימון במפה. המראות, המרחק והמרחבים, פועלים על הרגש והחוויה. תחושת הזמן מתחילה להטשטש. המראות והקולות הופכים להבזקים. קריאות הרוכלים בתחנות. מראות חטף של הנוסעים.
אין תמונה
טובול, אישים וכל השאר
יובלי נהרות, ששמותיהם לא ידועים יחסית, מתגלים לי כנהרות ענק: "טובול", "אישים". הרכבת עוצרת ב-אישים (Ishim). בתחנה המון דוכנים עם דגים מעושנים. ויקטור מנסה להסביר לי שהאזור ידוע בטיב הדגים שבו. כמו בשאר העצירות הרכבת מתרוקנת מנוסעיה היוצאים לשאוף אויר, לקנות דבר מה ולהצטייד במזון להמשך. כמו בכל תחנה, עשרות רוכלים פרוסים לאורך הרציף, מנסים לגרד קצת פרנסה ממכירת סידקית וממכירת מזון. מוכרים מאפים, לחמניות מתוקות (בוליצ`קי), תבשילים ביתיים, כרוב ממולא, פירושקי, שתיה, גרעינים שחורים בתוך נייר עיתון. אני בוחר לעצמי אוכל מהדוכנים, מסמן מה אני רוצה בתנועות ידיים. המחירים הנמוכים מביכים אותי. ממשיכים בנסיעה וריח כבד של דגים ממלא את חלל הקרונות.אחת מנקודות התצפית שהרשימו אותי בנסיעה היא הכניסה לעיר אומסק. כלכלת העיר מבוססת על תעשיית פלדה כבדה מסורתית. לא מראה טבע נשגב, אלא דווקא המראה המדהים של מפעלי הענק המפלצתיים על גדת האירטיש הרחב. המראה מהווה עבורי חלק מתהליך הנסיעה והטמעת המרחב והעוצמה של רוסיה. לאחר אומסק הנוף משתנה, סוג היער שונה. קרסנויירסק. עיר ענק על גדות היניסיי, הארוך בנהרות.
העיר הרחוקה ביותר מארה"ב ברוסיה היתה בתקופת המלחמה הקרה מרכז התעשיות המסווגות של ברית המועצות. ערי לווין סודיות שלא מופיעות במפות מצויות בסביבתה. כיום מייצרים שם פריטי אלקטרוניקה לצריכת המונים.
מראות תופעת התמוטטות התעשייה המסורתית של ברית המועצות מלוות אזורים רבים לאורך המסע. עיירות שכלכלתן התבססה על ייצור מוצר ייחודי, שירכש על ידי האח הגדול ממוסקבה על פי תוכנית על גאונית וישווק ברחבי מדינת הענק. בהעדר גאון מרכזי, מתמוטטת כלכלת עיר המבוססת על יצור מתקנים לגני ילדים ונסגר מפעל ליצור ידיות לדלתות של מכוניות, מפעלים לצמיגי טרקטורים ועוד. עיירות עניות, אפורות. מפעלים נטושים סמוכים למסילה. תוצאות תהליך ההתאוששות הכלכלית עדיין לא ניכרות באזור. אנשים עצובים.
אין תמונה
אירקוצק:
נפרדתי מויקטור שירד בתחנה לפני אירקוצק. על פי התכנית, יורי, מנהל חברת התיירות באייקל קומפלקס, אמור לפגוש אותי בתחנה, למסור לי את כרטיס ההמשך וללוות אותי למלון. מישהו מחכה לי עם שלט. נציגו של יורי, סטודנט לתואר שני בהנדסת רכבות, דובר אנגלית שוטפת. בדרך למלון הוא מעדכן אותי ואומר שהם השיגו מקום ברכבת מאוקראינה לוולדיווסטוק, למועד המקורי (נודע לי מעט לפני היציאה שיש בעיה להשיג כרטיס ונדרשתי לשינוי לו"ז). האם אני רוצה לחזור לתכנית המקורית? שמחתי והסכמתי מיד. בשארית הדרך ניסה לעניין אותי בשלל סיורים מאורגנים לאזור אגם באייקל. הצצתי בחומר שנתן בידי. אמרתי שאבדוק. הייתי עייף ורציתי להתקלח ולנוח.מלון אנגרה (Angara), בעיצוב סובייטי, מתגלה כסביר. התקשרתי ארצה וביקשתי שיודיעו לחברה האוסטרלית שחזרתי לתוכנית המקורית, יש לי כרטיס וישמרו לי את הלינה בוולדיווסטוק. התקלחתי ויצאתי לעיר. מצאתי אינטרנט במרכז הטלפונים של העיר. מייל ארצה, עדכון סוכנות הנסיעות וציפייה לטוב. העיר היוותה ועדיין מהווה מרכז תרבותי איכותי. היסטוריית המקום עשירה ומעניינת. מרכז העיר הישן משופע בבתי עץ. לבתים קישוטי עץ דמויי תחרה, גילוף עשיר וקפדני. חבל שאזורים שלמים מוזנחים מחוסר תקציב.
אביב עכשיו ועצי השדרות פורחים בלבן, איזה יופי. יש בעיר בית כנסת קטן. כאשר הגעתי אליו בדיוק הסתיימה התפילה והמתפללים המועטים התפזרו. טיילתי מספר שעות וחזרתי. יורי חפש אותי. מציע לי הסעה לאגם (כשעה נסיעה). יקר מדי, אמרתי לו שכנראה אקח אוטובוס. יורי לא מוותר. מתקשר כעבור שעתיים. הוא ארגן רכב לתיירים מגרמניה שצפויים להגיע מחר ממונגוליה וללון ליד האגם, האם אני מעוניין להצטרף? המחיר סביר, סיכמנו על שעה ובזה הסתיימו עסקיי לאותו היום.
הביקור בבאייקל מדהים. הדרך יפה. נחמד גם לשוחח קצת עם תיירים. חוויות הדרך דומות והסיפורים על מונגוליה, מעניינים. באזור בו אנחנו נוסעים גרים תושבים של מרכז אסיה, בודהיסטים, בני שבטים בוריאטים. גינוני הדת של האוכלוסיה ניכרים בסביבה. בדרך אנחנו עוצרים בפינת יער בה מקובל לקשור פיסות בד לעצים כסגולה למזל. האגם עצום, קר וצלול. נוף הרים מושלגים באופק, האגם בצבע כחול עז. חלק מהזיהום שפשה בו לפני 40 שנה הולך ונעלם. נפח המים העצום יוצר שינוי באקלים האזור.
בעלי חיים יחודיים התפתחו כאן כולל כלב ים החי במים מתוקים. אני הולך לאורך הגדה ולא מאמין שאני כאן. ביליתי חצי יום באזור וחזרתי לעיר. בדרך אנחנו עוצרים בכפר לקחת מספר נוסעים. מזמינים אותי להיכנס ואני מציץ לבית הנוסעים לידו עצרנו. קטן ודל.
אין תמונה
השלב השני
רכבת ההמשך יוצאת באישון לילה. במזג אויר קפוא יצאתי לתחנה. דחוסה ומסריחה. הרכבת מתעכבת. בשעה שתיים בלילה מודיעים לנו לצאת לרציף. גשם קפוא ורוח. הרכבת הגיעה לאחר כחצי שעה. עליתי, איזו נפילה! רכבת 54 מחרקוב, אוקראינה לוולדיווסטוק, מתגלגלת בדרכים מזה ארבעה ימים. מלוכלכת ומחניקה. כרטיסן לא מגולח בגופייה וסיגריה מוצא לי מקום פנוי בקומה השניה בתא ליד השרותים. התא הגרוע בקרון. דיירי התא שהתעוררו מנסיונות ההתארגנות שלי, מביטים בי בזעף. השמש אמורה לזרוח בעוד כשעתיים, בהם ניסע בסמוך לגדה הדרומית של אגם באייקל. לא רציתי להחמיץ את הנוף. מסיבה זו ומהלם הקרון לא נרדמתי. השמש זרחה, נוף הקטע הבא הוא היפה במסע. האגם נשקף מזווית אחרת ממנה ראיתי אותו אתמול. בסופו של דבר עייפותי מנצחת. אני מטפס למיטתי ונרדם. אולן אודה (Ulan Ude), עיר בודהיסטית בלב רוסיה. אני מתעורר, חלק מנוסעי התא יורדים וחדשים נכנסים. אני עייף מכדי לקחת "חזקה" על מיטה תחתונה. המסע ממשיך, הנוף גבעי, ערים נידחות ועיירות נידחות עוד יותר. רבות מהעיירות נבנו על ידי גולים שנשלחו לסיביר בתקופת הצאר. הסטוריית האזור כרוכה גם במלחמת האזרחים האכזרית שהיתה בברית המועצות בשנותיה הראשונות. מדי פעם מתגלה פריט מיוחד: ציור קיר מעניין (בפטרובסקי זאבוד), פסל, אגם. שמות המקומות מתחילים להתבלבל שוב. "ירופיי פבלוביץ", "מוגוצ`ה"... מוגוצ`ה (Mogocha), על פי המדריך, הנה הנקודה הקרה ביותר על פני נתיב הרכבת. נמדדה בה פעם טמפרטורה של מינוס 60 מעלות.
העיירה עלובה. בסמוך למרכז, אנדרטה לבני המקום שנהרגו במלחמה. פסל מכוער ומפחיד של פני חייל בקסדה מפאר את האתר. הקרבה לסין משתקפת באוכלוסיית הרכבת: חלק נכבד מהנוסעים הינו בני שבטים אסייתים, מונגולים ועוד. יתכן והיו, אך לא מצאתי אדם ברכבת, כולל הכרטיסנים, שדובר אנגלית. "ידידי", הכרטיסן מנסה לנחש בנפנופי ידיים ושברי מילים מאיפה אני. התחמקתי מלענות. לאחר דיון שלו עם יושבי התא, הוא סיכם שאני מתורכיה. לריטואל חניות הרכבת ומסחר הרוכלים נוסף סחר המכר של הכרטיסנים. כלי בית, בקבוקי שמפו, צנצנות נס-קפה נשלפים על ידי הכרטיסן ונפרסים בתחנה בסמוך לרכבת. עושה רושם שהעסקים לא רעים. איזה הבדל מהכרטיסנים הייצוגיים והמרוחקים של ה"באייקל".
מתקרבים לבירוביג`אן (Birobidzhan). שטח האוטונומיה ש"הוענק" ליהודים בסוף העולם. רוב היהודים עזבו את האזור זה מכבר. על פי מה שידעתי, רחובות העיר הנם בעלי שמות עבריים וכיתוב עברי. אשמח לראות. שמות התחנות בעברית. לאכזבתי, העצירה בבירוביג`אן עצמה קצרצרה ואין לרדת מהרכבת. הספקתי רק לצלם את שם התחנה בכיתוב עברי משובש: "ביראבידזשאנ".
הגשר הארוך ביותר במסע פרוס על פני נהר האמור. רוחב הנהר ליד חברובסק (Khabarovsk) כשני ק"מ, ובמשך כשתי דקות אנחנו על הגשר. מסלול הרכבת פונה דרומה ובמשך היממה האחרונה נדרים יותר ויותר. הצמחיה משתנה, לא עוד עצי הטייגה, אינני מבין בעצים ואינני יודע מה סוגם. אוירת סוף המסע מורגשת. הנוסעים, שחלקם בדרך כשבוע, עצבניים, אורזים את תיקי הפלסטיק הגדולים והמשובצים שלהם. שעה לפני ההגעה לוולדיווסטוק, הפתעה: הכרטיסן התגלח, לבש מדים. אחרי הכל עוד מעט צריך לרדת ורצוי שיראה יצוגי. פרברי וולדיווסטוק, הרכבת נוסעת לאיטה על גדות האוקיינוס השקט וזהו. אנחנו בתחנה. לקחתי את הכרטיס מהכרטיסן ונפרדתי ממנו. הוא מברך אותי במשהו שנשמע כתורכית.
איגור אמור לפגוש אותי, האם הגיע אליו דבר השינוי? אכן כן. איגור מחכה. "ביזיניסמן" טיפוסי כפי שקרוי ברוסית. מאכר. קומבינטור. נוסע בג`יפ פאג`רו יפני עם הגה ימני (כמו ביפן ובניגוד לרוסיה). בדרך הקצרה למלון שאלתי אותו האם יסכים להסיע אותי מחר לשדה התעופה (כ-50 ק"מ ממרכז העיר). משא ומתן זריז על המחיר ועשינו עסק. מלון וולדיווסטוק מקצה את קומתו הרביעית לחברת ניהול קנדית כך שקומה זו הינה מנוהלת בסגנון מערבי. פקידת קבלה מצודדת מקבלת פני באנגלית משובחת. היא מעדכנת אותי במספר דברים וכדרך אגב מציינת שאין מים חמים. ראש העיר בסכסוך עם חברת החשמל או המים או המלון (השד יודע) וכסנקציה אין מים חמים! אני מתארגן בחדר ונכנס לראשונה מזה מספר ימים למקלחת קפואה.
אין תמונה
אבן דרך
להשלמת הסיפור אני חוזר, בטיול רגלי בעיר היפה הזו, לתחנת הרכבת, בכדי לצלם את אבן הדרך של הקילומטר ה-9288. מביט באוניות המחלידות בנמל ובאוקיינוס הכחול. בעיר יש אווירה קדחתנית משהו. הקרבה ליפן מניבה לא מעט פרנסה. עושה רושם שקצב החיים כאן נמרץ יותר. מכוניות יפניות חדישות עם הגה ימני (כמו הג`יפ של איגור) ממלאות את הרחובות. סוף העולם של ילדותי נראה מוזר ומגוון.איגור אסף אותי למחרת. הבחור ממהר ודוהר לשדה התעופה. מלכודת משטרה תפסה אותו, כסף החליף ידיים ואנחנו ממשיכים. שדה התעופה של וולדיווסטוק עלוב ומדכא. כצפוי אין כיתוב באנגלית אך אני איך שהוא מבין לאן להגיע. איש עסקים מסינגפור, המייבא לרוסיה מיץ, נמצא בשדה עם המתורגמנית של החברה. הם חוזרים למשרדי החברה שלו במוסקבה. ראשית יש עם מי לדבר ושנית יש מי שמתרגם קצת. לקראת הצ`ק-אין לטיסה פורס עובד שדה התעופה שטיח אדום ישן ומוכתם. הטיסה למוסקבה היא הטיסה החשובה ביותר היוצאת מכאן. אני מפקיד את התרמיל שלי ונדרש להביאו לסבל במחסן. אני מופתע ממיעוט המטען. לאחר מכן, במטוס העמוס במזוודות, אני מבין שמעודדים את הנוסעים לעלות עם המטען שלהם למטוס. פחות גניבות, הסבלים מרוצים, הנוסעים יעזבו את השדה מוקדם יותר, מה רע?
בביקורת הבטחונית לקראת הכניסה לאולם היוצאים מתלבש עלי איש בטחון שמנג`ס לי ודורש ממני להראות לו מסמכים שונים והוכחות לרישום בבתי מלון במשך כל שהותי ברוסיה. לגבי הפערים בתאריכים, אני מנסה להסביר שלא לנתי במלונות אלא נסעתי ברכבת. לאחר מספר דקות שלפתי את הכרטיסים ששמרתי למזכרת (מזל) ומראה לו ואני ממשיך לדרכי. הטיסה עברה ללא דופי. צוות איירופלוט קשוב ואדיב. טיסה בת כשמונה שעות כולה מעל יבשה. עברנו שבעה אזורי זמן, משמע נחתנו כמעט בשעה שהמראנו. המסע תם.
נכתב וצולם על ידי דן צוקר. באדיבות אתר "למטייל".
אין תמונה
