היום לאחר מעשה אני רואה את כל הדרך, את הסימנים, את הבורות שנפלתי לתוכם, את התככים, השקרים והעיוורון.
לא קיבלתי פרחים ומתנות. לא נאמר לי כמה אני יפה וכמה הוא אוהב אותי. לא קיבלתי תכשיטים אחרי המכות. פשוט הסתגלתי. למדתי לחיות עם הפחד, החרדה וחוסר השינה.
אהבתי את השליטה הגברית שלו בי? מי קדם למי: הביצה או התרנגולת? האם בגלל שראיתי בבית את השליטה הגברית באישה, זה מה שמשך אותי לשליטה שלו בי? (אלימות פיזית לא היתה בבית)
אין תשובה. עובדה: היינו יחד, עם הרבה ירידות, קצת עליות והרבה ויכוחים ומריבות.
יצאנו 7 שנים והחלטנו להתחתן. הייתי אמנם בוגרת מבחינה כרונולוגית, אבל ילדה מבחינה נפשית. חיפשתי מישהו שיטפל בי, שישגיח עלי, שידאג לי, שיגן ויגונן עלי. לא קיבלתי ונשארתי.
חיפשתי מישהו שיאהב אותי. לא קיבלתי ונשארתי.
הרגל? אהבה? שנאה עצמית? לא יודעת. הפרדוקס הוא שהרגשתי מוגנת דווקא ליד האדם שפגע בי. ידעתי והרגשתי שזה לא בסדר. לא בסדר שיכו אותי, לא בסדר שיפחידו אותי, לא בסדר שיעשו ממני קטנה קטנה. ונשארתי. למה? לא יודעת.
אחרי 3 ילדים ברחתי למקלט לנשים מוכות. היינו שם כ-3 חודשים, מקום מפחיד. פתאום, מבית גדול בן 3 קומות, עם מרחבים, חדר לכל ילד בבית של 220 מטר, עברנו לגור בחדר עם שלוש נשים וחמישה ילדים. בצפיפות אחת עם השניה. הרבה סיפורים ואני חושבת לעצמי "מה אני עושה כאן? אני לא כמוהן. מצבי לא גרוע כל כך כמוהן".
מחלה קשה של הוריו שברה אותו ושברה אותי. ריחמתי עליו. פתאום הוא נראה קטן, אנושי, פגיע ומסכן. הרגשתי שהוא זקוק לי., הרגשתי נחוצה. חשבתי על הילדים שיגדלו בלי אבא והרי חינכו אותנו למסגרות: בית, אמא, אבא וילדים. חינכו אותנו לשרת אותם, העיקר לתת במידה, ומקבלות - אומרות תודה, ואם לא מקבלות - אז אולי בפעם הבאה. לא ידעתי לקבל, ידעתי לתת, וכשהרגשתי שזקוקים לי נשאבתי חזרה,יצאתי מהמקלט. המנהלת זיהתה את הסימנים, אך מה יכלה לומר לי? הרי ההחלטה היא שלי ושלי בלבד, הביצוע ויישום ההחלטה הם שלי והנשיאה בתוצאות היא גם שלי.
חזרתי עם שלושה ילדים והיום יש לי חמישה ילדים, שהם הדבר הכי יקר והכי אהוב שנתן לי אלוהים מהזיווג הזה.
הוא, לעומת זאת, זכר את עזיבתי. הבריחה והבגידה, כפי שקרא לזה. הכל חלחל בו ובמהרה חזרנו לשגרה: אלימות פיזית, מילולית ונפשית. למדתי לשרוד ולהתחבא בתוך עצמי עד יעבור זעם.
המכות הכי כואבות היו האלימות הנפשית. צלקת בנשמה לא עוברת.
מכה בגוף, יש סימן כחול, סגול, צהוב, ירוק ועובר, בנשמה נשאר לנצח.
הפחד היה נוראי. קפצתי על כל דבר שנפל. כל רעש חזק, כל צעקה, כל שיעול, כל רקיעה ברגליים או טריקת דלת הקפיצו אותי והלב שלי דפק כמו משוגע. יחד עם זאת, ההרגשה שזה לא בסדר, שלא ככה אמורים להראות חיי, לא עזבה אותי. פניתי לכל מקום - משטרה, רווחה, טיפת חלב - המערכת לא היתה מסוגלת להתמודד עם האלימות, לא כמו היום.
פניתי לקו חירום שהקשיב לי, לא שפט אותי אפילו פעם אחת, לא שאל "איך עשית כל כך הרבה ילדים?" והקשיב יותר לרצונות שלי, למה שאני מרגישה, למה שאני רוצה וזרם איתי. יחד איתם שכרתי דירה וברחתי עם הילדים לדירה כשהוא לא ידע איפה אנחנו במשך כחודשיים. דיונים בבית המשפט, דיונים ברווחה, מסכת ארוכה של טרטורים, הוכחות, משפטים, תסכולים, ואני לבד, יחד עם הגוף התומך, שליווה אותי, אך בבית עם הילדים אני לבד. פוחדת שמא יצליח לשכנע את המערכת שאני לא שפויה, שהמערכת תאמין לו ולא לי, הרי הוא כל כך משכנע, שמא המערכת תיקח לי את הילדים, שמא אצטרך לחזור אליו ואז זה הסוף שלי.
לקח כמעט שנתיים עד שהצלחתי להוכיח מי אני לעצמי וגם למערכת באמת. היו תקופות שחשבתי "כל השנים רציתי לקום וללכת ופחדתי. חשבתי שזה הצעד הכי קשה בחיי. הסתבר שזה הצעד הכי קל, להתמודד אחר כך, זה הצעד הקשה. להוכיח לכולם, במיוחד לעצמך, שאת כן מסוגלת לטפל בילדים שלך, שאת כן יכולה לעמוד בזכות עצמך, שאת כן בן אדם.
הגוף שטיפל בי נתן לי מלווה, שהיתה איתי במשך 4 שנים, לטוב ולרע. הכרתי חברות חדשות, נעשיתי פעילה בחברה, חברה שהתחבאתי מפניה כאשר הייתי סגורה תמיד כמו בתוך אי בודד במרכז העולם, אין יוצא ואין בא.
בשינוי שעשיתי התנדבתי, פעלתי למען אחרים ברווחה בבית ספר, במועדון חד הוריות. למדתי, עבדתי בחוץ, עבדתי בבית, מפרנסת את עצמי ואת ילדי. בניתי משפחה חדשה, עם חוקים חדשים, עם צחוקים, מוזיקה, עם חברים וחברות.
והוא, הקשר הלך ודעך עד שנעלם כמעט לגמרי. הוא נשאר בבית המשותף שנבנה ממעט כספינו ומכספי הוריו שנפטרו. כל הרכוש הוא ירושה, שני בתים ורכב, ואני בדירה שכורה, עם ציוד שניתן לי, שום דבר לא שלי. מהבית יצאתי עם מיטה לילדה, ארון דלת אחת, ביגוד מינימלי וארגז מצעים.
בלי עין הרע, הבית שלי מלא, אוכל מקבלת מגמ"ח (גמילות חסדים), בגדים ונעליים מקבלת (משומש). אני לא מתביישת לקחת. אני גם נותנת לאחרים. כמובן שעמוק בפנים הייתי רוצה מאד שיהיה לי בית משלי, שאוכל לרהט לפי הטעם שלי עם דברים חדשים, שיהיו לי מכשירי חשמל שעובדים ואם תהיה גם גינה ומכונית קטנה - מה טוב. חלומה של כל אישה.
אבל חלום אחד גדול הגשמתי - המשפחה שלי בדירה שכורה, ילדים שלא צועקים מתוך שינה, שמעיזים ומביאים חברים הביתה לישון, שמארחים ומתארחים אצל חברים, דלת פתוחה תמיד. בית שאני רוצה מנקה לא רוצה לא מנקה. הלכלוך והניקיון הם שלי. אף אחד, אבל אף אחד, לא יצעק עלי "מה עשית כל היום רק עם החברות?".
היום, אם מישהו יציע לי מיליון דולר על כל יום שאחזור אחורה, אני מעדיפה להשאר עניה חומרית, אך עשירה נפשית.
אין לי גרוש בארנק, אך אני מרגישה מיליונרית.
במבט לאחור אני אומרת לעצמי "חמש השנים האחרונות היו קשות ומתסכלות, אך נשאו פרי; לעומתן, עשרים וחמש השנים אחורה היו קשות, מתסכלות, כואבות והובילו לאן???"
אם רק היה לי אז את השכל שיש לי היום. אך למדתי לא לבכות על חלב שנשפך. כל אישה מתקדמת בקצב שלה ורואה את הדרך אחרת.
מה שנשאר לנו
