האתגרים בעיבודים קולנועיים של ספרים

קשה לדעת איך הקולנוע והטלוויזיה שלנו היו נראים ללא עיבודים קולנועיים (אדפטציות) של ספרים, רומנים גרפיים וקומיקס. בין האדפטציות המוכרות ניתן למצוא הארי פוטר, הניצוץ, הצבע ארגמן, הסנדק, ומשלנו: הדקדוק הפנימי, בופור, מישהו לרוץ איתו, סיפור על אהבה וחושך.

עיבודים קולנועיים לספרים נעשו כבר בתחילת דרכו של הקולנוע ב-1895, ובאופן טבעי, הרי הספרות היתה כבר אומנות מבוססת שניתן היה לשאול ממנה סיפורים לצורך עיבוד למדיום החדש. בין העיבודים הקולנועיים הראשונים היו אוליבר טוויסט, מסעות גוליבר, מסע אל הירח. עם זאת קיימים אתגרים במעבר בין המדיומים בשל העובדה שכל מדיום מאופיין במבעים ייחודיים שהופכים אותו לנבדל מאחרים. הנה שלושה אתגרים שתסריטאי המעוניין בעיבוד ספר צריך לשים אליהם לב.

אורכו של תסריט לסרט באורך מלא הוא משהו כמו 110 עמודים, לעומת ספר שאורכו הוא יכול להגיע גם ל-500 עמודים. למרות שלא מדובר באותו פורמט כתיבה, בספר היריעה מאפשרת סיפור ארוך, שמתפרש על פני זמן ארוך יותר וכולל יותר עלילות. מספר העלילות האפשריות בסרט הוא מוגבל, זאת אומרת רצוי שיהיו בסרט מספר מוגבל של גיבורים קווי עלילה כדי שהצופה יוכל, בסופו של דבר, לחוות סיפור מהודק וברור. 

מדובר בעקרון חשוב בכל יצירה אומנותית, העריכה. כשמדובר בתסריטים, למשל, ואת לומדים בלימודי קולנוע וטלוויזיה, חשוב לערוך את תסריט שמייצג סיפור ולמחוק את מה שלא חייב להיות שם, ותמיד יהיה עודף. הכותב צריך להיות ממוקד בקווי העלילה הספציפיים שייצוגו על המסך בסופו של דבר ולהעיף שומן עודף, גם אם מדובר בקטעים שנוגעים ללבו. במקרה של אדפטציות של ספרים, המדיום הספרותי מאפשרת יותר לכותב, הוא יכול להפליג בתיאורים, אם ימצא לנכון, ולבחור מספר קווי עלילה כאוות נפשו. וייתכן שזה יעבוד בספר, אך זה לא תמיד יעבוד בקולנוע. המדיום קולנועי לא סובל עודף, במיוחד בגלל שמדובר בשעות צילום שעולות כסף. התסריטאי שמעבד את היצירה הספרותית חייב להיות ממוקד ו"לא להתפזר", להפריד בין עיקר וטפל, גם אם זה אומר שחלקים מהספר יישארו מחוץ לאותו עיבוד. אגב, כמו שניתן ללמוד בלימודי ספרות, המדיום הספרותי מאפשר מבעים ספרותיים ייחודיים.

אנו רואים את בעיבודים קולנועיים רבים. התסריטאי שמעבד ספר לסרט יכול לעשות את זה מתוך אהבה לקו עלילה אחד או בגלל תמה מרכזית בספר, וזה בסדר. התסריטאי הוא אומן בפני עצמו וברגע שיש לו את הזכויות על הספר, הוא יכול לעשות איתו מה שהוא רוצה. ההנחה היא שהוא לא ירצה ללכת רחוק מדי, הרי יש סיבה לזה שהספר נבחר. בכל מקרה, התסריטאי כאומן חייב לשים את הסיפור הקולנועי בראש מעייניו, ואם יש לו רעיון טוב שישרת את הסיפור אך לא נמצא בספר, זכותו לממש את הרעיון.

ועכשיו להסתייגות המתבקשת: מה שיפה בתחום האומנויות הוא שאין באמת חוקים. וטוב שכך. כל אומן חייב לעשות את מה שהוא רואה לנכון, אבל רצוי שיכיר את תחום התסריטאות ויכיר סרטים, רק כך הוא יוכל גם לצאת מהגבולות הנלמדים בבתי ספר לקולנוע. חוגי הספרות וחוגי הקולנוע באוניברסיטאות ובמכללות מלמדים אותנו להישען על ידע נלמד הנחוץ להצלחה בתחום, אך גם מאפשרים לנו להבין איך ניתן לעשות דברים ייחודיים ולהרחיב את תחום הספרות והקולנוע. אולי לערב ביניהם יותר ואולי להפריד.