אני לא בחורה שוביניסטית ואפילו מגדירה את עצמי כפמניסטית, מאמינה בשוויון הזדמנויות בין גברים לנשים, מאמינה בהבדלים ומאמינה שהזכות הראשונית היא אפשרות הבחירה.
אבל יש הבדל תהומי בין אותם הדברים לבין אותם הבחורים שמוגדרים כגברים. אין לי בעיה שהבחור יהיה רגיש, יבטא עצמו, יגלה את הצד הנשי שבו ושאפילו שילך לפסיכולוג. אבל קצתי בגברים רכרוכים, אני רוצה גבר מלא בבטחון עצמי. אני רוצה שידע לתקשר עם כל אחד ושינהג בכבוד לכל אדם.
אני לא רוצה לראות את הגבר שלי מזמין במסעדת בשרים דג ודיאט קולה ובטח ובטח שלא יתמלא מסלט גם אם יש בו נתחי בשר. אני רוצה שיטרוף בשר. אני רוצה שיזמין בירה ולא קוקטיל ממותק.
כמובן שיהיה מודע לגזרתו, שיהיה מודע לחשיבות הספורט בחיי היום היום, ולא יפתח כרס קטנה, לא בגיל עשרים, לא בגיל שלושים ולא בגיל ארבעים וכמובן לא של חודש ראשון, שני או שלישי.
אני רוצה שיאהב ספורט, יעשה ספורט, יצפה בספורט. לא רוצה לבלות איתו בבית קפה מלא בנשים כאשר כולם צופים במשחק הכי חשוב בטלוויזיה, אבל כמובן בלי מילה על השתעבדות.
אני רוצה שהחלק של ללכת לאיבוד יהיה שמור לי, שיתן לי ללכת לאיבוד ולפעמים שיבוא איתי, שידע לזהות נ"צ, שידע לקרוא מפה, שידע לקרוא שמיים וכמובן לקרוא אותי
אני לא רוצה שבפגישה הראשונה, השניה או השלישית ישאל אותי אם אפשר לנשק אותי. אני רוצה שיתפוס אותי בזרועותיו וינשקני עד שנשמתי תגווע.
אני רוצה גבר שיגרום לי להרגיש בטוחה, לרגע לא האישה הקטנה, אלא אישה.
