כן נעלמנו מהכותרות, נעלמנו מהתודעה הציבורית כדרכם של דברים, החיים ממשיכים ואסונות אחרים קורים. אך אנחנו נשארנו פה, אחרי הסערה וצריכים לאסוף את רסיסי חיינו.
בהתחלה, בימים הראשונים לאחר הגירוש, התחלתי לעכל את מה שעברנו והדמעות לא הפסיקו לזלוג. בכי על מר גורלנו, הרגשה של מסכנות. בלילה שכבתי במיטה והתחלתי לדמיין את הבית שלי, עשיתי בו מסע דמיוני, עברתי מחדר לחדר, ניסיתי לשחזר כל רהיט וכל זווית בדיוק, ואף החלטתי מה המסלול שבו אני רוצה לטייל בבית. ראיתי כל זיז וכל בליטה שפקחתי את עיני הם היו מסומאות מדמעות.
בבוקר לאחר מכן באה התהייה, מה עושים עכשיו? אתה מוצא את עצמך ללא כל מסגרת, ללא כל בסיס, ללא קרקע יציבה, ואני שלא רגילה להיות בחוסר מעש, הרגשתי תסכול עצום מכך שלא ידעתי מה לעשות עם עצמי, ומה לעשות עם התוכניות והיעדים שהצבתי לעצמי.
קיבלתי עצה נבונה, שלא צריך לפחד מלא לעשות כלום אפשר ללמוד ליהנות מכך, לנוח, להירגע לא להילחץ. ומבחינת תוכניותי לעתיד (הייתה טיסה באופק), לא למהר ולהחליט, אלא לקחת את הזמן ולעשות את מה שנכון כרגע מבחינתי.
שבת ראשונה, בחרתי לעשות עם חברותי, כיון שהחלטתי ששם אקבל תמיכה ותשומת לב שלה אני זקוקה. בקידוש בערב שבת, עצמתי את עיני ואז עלתה התמונה, איך אצלנו במשפחה, אבי מקדש שכולנו עומדים סביב השולחן ושוב הדמעות פרצו.
חלק מהשבת העדפתי להיות לבד, פרשתי מן הקבוצה, כיון שלא יכולתי לשאת את הדיבורים הרגילים על הא ודא, הייתי באבל.
כאשר אדם עובר טלטלה עצומה, שבר גדול, כל הבעיות, כל הדברים הלא טובים צפים גם הם ומתעצמים. לא ידעתי איך להתמודד עם כל הדברים שניחתו עלי. ביקשתי עזרה נפשית, מאנשי המקצוע אשר היו במלון, הגיעה אישה מקסימה אשר חיזקה אותי והפריכה את הרעיון שאני עומדת להתחרפן, היא הסבירה לי שמה שאני עוברת, זהו דבר טבעי ואף נכון.
בית, הוא כל כך הרבה מעבר לארבע קירות וגג או מקום לינה. בית נוגע בכל נישה בחיים, כל תחום מתקשר אצלי לבית הפיזי שנהרס. הנורא מכל, גם אם אדמיין חזק ואשחזר, הידיעה הנוראה מכל, היא שהבית אינו קיים עוד, שהוא נהרס ושהאזור כולו נחרב ואין לאן לחזור או להתגעגע זו המחשבה המכאיבה ביותר.
לא שיערתי שהגירוש ישפיע עלי בצורה שכזאת, בצורה חזקה. זה היה הפחד הגדול שלי, שלא ידעתי מה מצפה לי, מה ייפול עלי, איך זה ישפיע עלי, ואיך אתמודד. והאמת היא שאין תשובה לכך גם עכשיו.
כרגע אני ומשפחתי עברנו לבית זמני ביישוב, בדרום הארץ. מעבר דירה לכשעצמו, הינו סיטואציה קשה ודורשת זמן ועצבים חזקים, אז לנו, בנוסף לכל הנסיבות, עצבים רופפים למדי. אנשים איבדו את שימחת החיים את מצב הרוח.
המציאות היא עגומה, ציבור שלם ואיכותי אשר היה עסוק בשגרת חייו ופועלו כל השנים, מחפש חזרה את עולמו, וקשה למצוא. אנשים מסתובבים בחוסר מעש, ובעיניים כבויות, משתכנים במגורי פנימיות, ערי אוהלים, אתר קראווילות צפוף או מלונות ולאלה החושבים על המלונות כאופציה טובה, היא לא. מלון, זה נחמד לתקופת נופש מוגדרת, ולא כחוסר ברירה. כאשר משפחתך מפוזרת בחדרים שונים, אינך יכול לקיים חיי משפחה סדירים והשליטה על סדר יומך ממך והלאה.
הדרך עוד ארוכה, ישנם אנשים שיעברו ממקומם הזמני לקראוונים זמניים, עד שייבנו הקראווילות לדיור זמני, עד שייבנה להם בית הקבע, בעוד מספר שנים-מישהו מוכן להתחלף?
