מה היה הרגע המשמעותי ביותר בשירות שלך?
"יש שניים. הראשון הוא יום הגיוס, שלא היה מובן מאליו. הגעתי ממשפחה דתית וחלמתי להתגייס. רציתי ללכת על מדים, עם נשק, להצדיע לדגל, אבל באולפנה אמרו לנו שזה לא ראוי. לקראת סוף השנה הראשונה בשירות הלאומי שלחתי בקשה להתגייס ליחידה קרבית. הרגשתי שאני חייבת להגיע לצבא. בלשכה אמרו שכבר אי אפשר להתמיין לתפקיד קרבי, ושלחו אותי להיות נהגת האמרים בחטמ"ר מנשה. זו הייתה תקופה מדהימה. הרגע השני, היה על רחבת המסדרים בבה"ד 1. פסגת השאיפות, להגיע לקורס קצינים ולסיים כמצטיינת צוותית".
מה הדבר הכי קשה בשירות שלך?
"לנהוג בשבת. בכל שבת שבה עליתי על ההגה, הייתי צריכה להתגבר מחדש על הקושי, למרות שזה מותר לצורך מבצעי. בלב, זה קשה. אמרתי לעצמי שאם אני לא אעשה זאת, מישהו אחר יעשה, אז עדיף שאני. אם תהיה חדירה בגדר, אני אגיד ששמרתי שבת?".
מתי אמרת לעצמך "טוב שאני בצבא"?
"כל הזמן. כשאני יוצאת על מדי א', עם החצאית, אני מרגישה שמסתכלים עלי ומתלחששים, ואני שמחה. אנשים רואים דתיה עם נשק, ומבינים שגם דתיות יכולות להיות בצבא. יש לי חברות שהתחתנו כבר, אבל אני לא מתחרטת לרגע. אין מקום אחר בו הייתי חווה מה שחוויתי כאן".
איזה שיר מלווה אותך בתקופת שירותך?
"'חזקה מהרוח' של גלי עטרי. תמיד שרתי לעצמי את השיר בשמירות וברגעים הקשים. אישה חזקה, גם ברוחות וסופות, לא תזוז ממקומה".
מתי התעצבנת על משהו שנאמר על היחידה שלך?
"הרבה פעמים. חושבים שלוגיסטיקה זה ג'ובניקים שלא עושים כלום. אנחנו מבינים את המשמעות של החיל, את הדאגה לצרכים של הלוחם, שילך לישון בשק שינה טוב ושהאפוד לא יהיה קרוע. מרגיז אותי שמזלזלים בזה".
איזו תכונה הכי חשובה במפקד?
"כמפקדת, מאוד חשוב להנחיל את האהבה למולדת, למדינה ולעם. במיוחד בתקופה הזו. שלא ניקרע פתאום. 2,000 שנה שרדנו ואסור לתת למה שקורה לשבור אותנו".
