אני לא מבינה את המשמעות של המוות. אולי זה יישמע ילדותי, אולי זה קצת תמים, אבל אין לי מושג מה זה אומר לא להיות ולא להרגיש.
לא אכפת לי מתגובותיהם של האנשים הציניקנים, שיגידו זה המשמעות של המוות, סוף. כלומר; לא להיות ולא להרגיש. כי עדיין השאלה בעינה עומדת, אם אני לא אהיה פה, אז איפה אהיה?
אומנם זה ערבוב של היגיון ורגש, אבל במקרה זה, הרגש לא עונה על מה שההיגיון מסרב להכיר ולהיגיון אין את התשובות של חוסר הניסיון הרגשי.
המוות היה ונשאר תעלומה, הפחד מהלא נודע. אותה אי וודאות, משאירה אותנו עם סרטים על המוות, סיאנסים, בדיקת גבולות, אמונה בגן עדן, גלגול נשמות ועוד רבות האמונות. אבל אף אחד מאותם הדברים, לא מאשש או מפריך את התעלומה של מה קורה אחרי.
אותן התשובות בעיני, מנסות למצוא נחמה, מנסות להיאחז במה שבעצם אין. המחשבה על המוות מחייבת לחשוב על החיים, ולראות בעצם מי אני. מה מבדיל בין האנשים, מה הופך אותי לאני. מה בעצם כל אותן המחשבות, הזיכרונות שהופכות אותנו לאנושיים.
אולי זה בשל חוסר הקבלה, אולי בגלל חוסר ההבנה, אבל פיתחתי לי סטייה. אני אולי כמרבית מהאוכלוסייה קוראת את העיתון מהסוף להתחלה, אבל אני שלא כמו השאר נתקעת. אני נתקעת במודעות האבל, קוראת אותן בעיון, מי נפטר ובאיזה גיל.
אין לי אמונות תפלות רבות, רק טפו, טפו, טפו בשעת הצורך, לעיתים דפיקה על עץ. לרוב השימוש בגורמים חיצוניים מותאם לסביבת המשתמש. אבל באותו היום שבו צעדתי ברחוב וראיתי מודעת אבל, של אישה שאת שמי נשאה, היתה לי הרגשה קצת מוזרה.
הרגשה של סוף ושל התחלה, הרגשה של רצון לדעת מי היא היתה. היה מעט פחד ותחושה שאולי זה מעין סימן. הרגשה שאולי רק הפעם כדאי לעבור במעבר חצייה.
המוות של אותה אישה, שאותה אני לא מכירה, גרם לי שוב לתהות מהו הבסיס, איך אוכל להמשיך לחיות בלי יקיריי, איך יוכלו להמשיך כאן בלעדי.
אבל היום עבר, ההרגשה חלפה ועדיין אין לי את הידיעה של מה זה אומר לא להיות כאן בכלל.
