"הוא ממש חיית מסיבות כמוך", חייכה חיוך גדול. "את חייבת לצאת איתו, את תראי שתודי לי אחרי זה", סיכמה את הטיעון שלה והסתכלה עליי במבט מלבב ותחמן. "בסדר" אמרתי לה, "אני אצא איתו, תודה"...
אחרי כמה ימים כבר דיברנו בטלפון. הוא נשמע בדיוק כמו ששנילה תיארה- מתוק, מצחיק, ויודע להקשיב. אם הייתי צריכה להסתמך רק על הטלפון הייתי אומרת שיש פה סיכוי למשהו רציני, או אפילו משהו שישמח את אמא... "אני אשמח שניפגש היום" הוא אמר לי באחת השיחות שלנו. חייכתי חיוך גדול ומתרגש ואמרתי "גם אני, לאן נצא?"
פה זה כבר מכשול- מי שיצא לפגישות עיוורות, יודע שהמקום שאליו יוצאים הוא מהותי ביותר והבחירה שלו היא גורלית, ממש כמו האולם בו מתחתנים, טוב כמעט כמו.. אבל הרעיון הוא שפגישה עיוורת, קשה יותר מכל פגישה אחרת- יש לך בדיוק הזדמנות אחת להוכיח שאתה ראוי לפגישה שנייה, אין מצב לשתיקות מביכות.
הרושם הראשוני נקבע כבר בשנייה הראשונה וכל שאר השניות בפגישה, הן רק הניסיון לחזק או לתקן אותו וכמובן, אם לוקח לך שעה ללעוס את הסושי מפאת הגודל שלו ותוך כדי זה האורז מתפזר לכל עבר או שסתם הרוטב נזל לך על הסנטר.. אתה נחשב כשלומיאל והסיכוי לשידור חוזר, אבד...לכן, המקום בו הפגישה מתרחשת יכול לעזור המון בלהפיג את המבוכה ולגרום להצלחת הפגישה, או להפך, להפילה...
"רוצה להיפגש בבית קפה?" שאל. בית קפה- יושבים אחד מול השני, ממש כמו בראיון עבודה, אין קירבה, אתה לא יכול לבדוק בבטחה אם לא נמרח לך רוטב כיוון שהדייט שלך צופה בך תמידית והשאלון של מה אתה עושה בחיים, הופך ממתוק למשהו שבסופו רק חסר שתגיד התקבלת או "dont call us, we call you".. "אני מעדיפה שנצא לפאב בהרצליה" עניתי במהירות....
התלבשתי, החברות אישרו את הג'ינס הכחול והחולצה האדומה עם המחשוף הקל, תלתלתי את שערי מעט ויצאתי. כל הדרך כאבה לי הבטן מהתרגשות, הפרפרים התעופפו להם והחלומות על חתונה בסיני, עלו. כשהגעתי לפאב הוא התקשר "אני אגיע עוד 5 דקות בסדר?" אמר לי בהתרגשות "בסדר, אני מחכה לך בכניסה", עניתי לו עם חיוך גדול של ילדה מאוהבת בת 15...
"תנשמי עמוק, תירגעי, הכול יהיה בסדר, הוא יאהב את הצחוק החזק שלך, הוא יאהב את הציניות שלך, הוא יבין שה 4 קילו המיותרים הם תוספת חמודה שעוד נותרה מחופשת הבחינות, הוא.." ואז תוך כדי מילות ההרגעה שלי לעצמי הוא הופיע.. 1.70, עיניים חומות, אף גדול, שיער חום, ג'קט ג'ינס, מכנס ג'ינס, מוקסינים ותיק של נהגי אוטובוס. ממש היישר מהמערב הפרוע, אי שם בהזוילנד.....
"אוקיי תברחי, הוא לא יודע שזאת את, הוא לא יודע איך את נראית, תברחי כל עוד את יכולה. תעזבי אותך משטויות", כך התחלפו להן מילות העידוד להרגעה, במידות העידוד לבריחה.. אבל ההבנה שזוהי לא קומדיה, אלא החיים (למרות שבאותו רגע זה הרגיש, נראה ונשמע כמו קומדיה) גרמה לי להישאר...
בזכות הילדה הטובה שבי, נשארתי לעמוד והצגתי את עצמי בפניי הקאובוי ההזוי שהגיע לדייט, במקום הרקולס שכנראה נתקע בפקקים, ישבנו בפאב. הוא דיבר בהתלהבות לאורך כל הפגישה, על כמה הוא עשיר וכמה שווה לי לצאת איתו ואני הסתכלתי עליו תוך כדי המחשבה "יא.. איך שחברה שלי הולכת לחטוף, חכי חכי את מי אני הולכת לסדר לך מחר. אני אסדר לה את "חן השכן", או כמו שאני וחברותי קוראות לבחור שלא מבין את המילים "די ובי". היא עוד תראה אצלי מה זה שובה לבבות וחתיך אמיתי, מיסטר בין נראה כמו דוגמן לעומת הבחור שיושב מולי"...
אבל יום אחרי הפגישה הזו, כבר צחקתי על העניין, הלכתי קרב כריות עם שנילה והבטחתי לה בעליזות שאני אתקשר לחן השכן ואדאג שהוא ייקח אותה לאי בודד.. אחרי שוקו חם, וסרט של בנות כבר הסכמתי שהיא תכיר לי את ניר, השכן שלה במעונות תוך הבטחה שלפני שנדבר היא תדאג להביא לי תמונות שלו.. היא אומרת שהוא חמוד ומתאים לי כמו כפפה, שלא ננסה? ננסה..... ולכל המתיפייפים שיכתבו לי שהמראה לא קובע- צודקים! אבל בפגישה עיוורת, הוא נוטל כ70% מהאחריות לרושם... לא ככה?
