לפני קצת יותר מחצי שנה התחלתי לצאת עם בחור מתוק, שכעבור שבוע וחצי הבין שלמרות שהתאהבנו זה בזו כבני אדם, אין את הדבר שיגרום לנו להיות זוג לטווח ארוך. בזמנו פיזמתי את השיר "אמרת שדי אז יאללה ביי" והמשכתי במסעי.
כעבור חודשיים, בצורה זו או אחרת חזרנו לקשר, ומאז התנדנדנו בין ידידות, לקצת יותר, קצת פחות, ולתהיות פה ושם על סטאטוסים ולמחשבות עד כמה באמת הידידות בייננו יכולה להימשך.
אהבנו ועודנו אוהבים זה את זו מאוד- את השטויות, את השטיקים, את הצורה בה הזמן עובר כשאנחנו יחד, את ההתייעצויות זה עם זו, את זה שאנו מצליחים להרגיע אחד את השנייה ואת כל מה שאני והוא כוללים- יחד ולחוד. הבעיה הגיעה די במהרה כשאני פיתחתי רגשות והוא התלבט מעט, אך נשאר ידיד איתן.
ידעתי לעיתים יותר, לעיתים פחות, שהקשר עימו בידיעה שיישאר ידידותי בלבד, יכאיב לי באותה מידה שישמח ויענג אותי. ידעתי, לעיתים באופן חזק יותר ולעיתים באופן מתכחש יותר, שהקשר הזה יהיה חייב בשלב זה או אחר להסתיים. אבל פחדתי. פחדתי מהרגע בו הוא כבר לא יהיה שם, פחדתי מהרגע שבו ייסגר הטלפון אחרי ה"ביי" האחרון ואני אשאר עם הידיעה שעכשיו עליי להמשיך הלאה, להשאיר אותו כזיכרון טוב וכתקווה שלא מומשה השייכים לעבר ולהתקדם בחיי. פחדתי...
היום, בדיוק בשעה בו תקראו את הטור הזה, אני אעבור ניתוח בברך, אומנם לא ניתוח מסובך, אך ניתוח שמפחיד אותי, גורם לי לחששות ומן הסתם כמו לכל פחדן ניתוחים כמוני, גם לחלומות מוזרים על מרדימים ומנתחים הזויים, אשר יהיה טוב יותר, אילו יישארו בסרטי אימה מאשר שיופיעו אצלי בחדר הניתוחים... הניתוח כולל בדיקת דם, האימה הכי גדולה שלי, ושהייה בבית חולים, המקום השנוא עליי ביותר.
אחרי ישיבה ממושכת ומייגעת בקורס נהיגה מונעת, ומתוך פחד מהניתוח, משכתי את עריכת הניתוח במשך 3 שנים. אבל לפני 3 חודשים החלטתי להבין את גילי, לשנס את מותניי, להבין שאת הטיול לדרום אמריקה שיבוא מייד לאחר הלימודים, ארצה לעשות כמסע רגלי ולא כמסע אלונקות וניגשתי לרופא המומחה הקרוב לקבוע את מועד הניתוח. ההתמודדות עם הפחד במקרה זה עברה בהצלחה.. יותר נכון היא תעבור אחרי שאסיים אותו, כי ברגע זה, בו אני כותבת את הטור השבועי, אני עוד נראית כאחת אשר סביר להניח שיאבחנו לה מחר גם פרקינסון..
לפני כמה ימים, לב שנסדק, חברים תומכים, הבנות שהחליטו להתייצב סופית ורופא אלילים שבמקרה עבר במקום ואמר כמה מילים שנכנסו עמוק עמוק לתודעתי, גרמו לי להגיד לבחור שהזכרתי קודם שלמרות ההכחשות הנמרצות שלי, אני מרגישה כלפיו רגשות חזקים. ושלמרות צערי, כאבי והתנגדות ליבי החזקה, עליי להשאיר אותו בעברי ולהתגבר כמו כל אחת אחרת- עם שוקולד, גלידה ופינוקים אחרי ניתוח.. טוב כמעט כל אחת... אז אמרתי לו, היה קשה וכואב, אבל אמרתי לו.
הדברים התבלגנו בדרך, הצדדים נפגעו, אבל המכה הונחתה לשני הצדדים עם או בלי הרצון של כל אחד מאיתנו.
את הניתוח שייערך בדיוק כשתקראו שורות אלו, אעבור לצערי בלעדיו- בלי הליטופים שירגיעו אותי, בלי ה"יהיה בסדר" שאאמין לו ובלי הידיעה שהוא יהיה שם כשאתעורר וירגיע אותי בחיוכו. כאלו הם החיים, לפעמים אנחנו צריכים להתמודד עם הפחד כדי לאפשר לעצמנו להתקדם בחיים, להשאיר דברים מאחור ולהבין מה עלינו לעשות חכם, טוב ונכון יותר בעתיד.
אני יודעת שיכאב לי בקרוב גם בגלל הניתוח וגם בגללך, אבל אני גם יודעת, שאלוהים צופה לי עתיד ורוד, מתוק ואוהב, ושהכאב היה חייב לבוא מתישהו כדי לאפשר לי להכניס לתוכי אנרגיות חדשות שיעטפו אותי באהבה ובהדדיות, שיובילו אותי להקים בעתיד משפחה אוהבת, בית חם בישראל ולטייל עם בעלי וילדיי שיהיו, בהרים הגבוהים והיפים בעולם- הפיזיים והנפשיים, ללא אלונקות וללא סייגים.
אוהבת אותך ולצערי גם נפרדת ממך, קורל.
