"איך את יכולה לעשות את זה?", צווחת אישה כהת שיער בקול קלוש. "תסתכלי לי בעיניים, אני אומרת לך... איך את מסוגלת?". החיילת מהדקת את אחיזתה בשני החברים שלצדה, גם הם במדים מזיעים ווסט כחול עם כובע תואם, מעוטר בדגל ישראל. יד מחבקת יד, מרפק למרפק, כובע מושפל מטה להסתיר, ודמעה.
החגורות האנושיות הן רק ההתחלה. עוד לפני שמכולת הפינוי הראשונה נכנסת, מוקפת שורת החיילים ההדוקה בעשרות מתנחלים מכל הגילאים והמינים. צועקים, מגדפים, מכאיבים. לא באלימות פיזית, עדיין, רק באלימות נפשית. "יש לי הרבה מה להגיד למתנחלים", נעמדת צוערת מעיין ברט בצל המכולה, "אבל אני לא מביעה את הדעה שלי. אני רק מקווה שיבינו שיש פה אנושיות. אנחנו לא צריכות להיות חזקות, אנחנו צריכות להיות אמיתיות". בחורה כבת 20 קוטעת את דיבורה. "גם אני הייתי בצבא", היא אומרת, "כמוך, בחוות השומר. יש כאן לוחם שייטת, שאין לאן להעביר את הקבר שלו. אני בטוחה שבעוד כמה שנים הילדים שלך ישאלו איך לקחת בזה חלק. מה תגידי? אמא שלו שומעת אותו בלילה מתחנן שלא ישימו אותו במחסן".
"זה היה אחד הדברים היותר קשים לשמוע", לוחשת אחר-כך ברט. לשאלה ממה היא מפחדת, היא ממאנת לענות בחופזה. פתאום נהדף על המכונית שלצדה קצין שותת דם, לפני רגע הוכה בראשו. ברט מרימה את עיניה. "מזה אני חוששת".
"היה ילד שהסתתר בין השיחים וסירב לצאת", מספרת סגן שירן קקון, מפק"צית במפקדת הפינוי של אוגדה 36, "הפנים שלו היו מלאות חול. שאלתי אותו לשלומו. הוא אמר שהוא לא רוצה שהחיילים יפגעו בו. זה ממש כאב". קקון, שהייתה מפקדת בסיס מצ"ח דן בשגרה, התנדבה להשתתף בהתנתקות. למחלקה שבה היא מפקדת משתייכות, בנוסף לבנים, 19 בנות. "העבודה עם הבנות היא רגשית, לרוב. עם הבנים את צריכה למצוא איך להצחיק אותם".
צוערת אורלי צסיס, מדריכה בבה"ד 7 בעברה הלא רחוק, הגיעה הבוקר לגוש בפעם הראשונה. "על מה אני אדבר עם אמא במצב כזה? אגיד לה שאני מבינה? לי אין ילדים. אני לא יכולה באמת להבין את הכאב הזה, למרות שאני נורא רגישה. אנחנו פה בשביל לחזק אחת את השנייה". הקריאות "רובוטית", אינן פוגעות בה. היא כן מהרהרת, מערערת לפעמים. "התסריט הכי גרוע שאני יכולה לדמיין זה שהם מצליחים לשכנע אותי. ראיתי בעיתון את הילדים מכפר דרום שנקטעו להם הרגליים בפיגוע. איך מפנים משפחה כזו, ילדים שיגידו לך שהם איבדו את הרגליים שלהם בשביל המקום? להפעיל כוח זה קל. להוציא אנשים ברגש, בכאב - זה קשה".
שתיים מהחיילות לא מצליחות לעצור את שטף הדמעות. סגן מאיה בן אליעזר, מפקדת חוליה בגדוד נשות אכ"א, מחבקת את אחת החיילות ומנסה להרחיקה בעדינות מהמקום, ללא הועיל. בחור צעיר, אבי אבוחצירה, מתקרב אליהן כשצעצוע ורוד בידו, ומנפנף בו בכוח מול פרצופה. "תראי את הצעצוע הזה לילד שלך ותגידי לו שהרסת חיים של ילד כמוהו!", הוא צועק עליה.
"אם בנות יישברו לי מול המפונים", לוחשת סגן בן אליעזר מאוחר יותר, "אני אחבק אותן, ואנחנו נעשה זאת יחד. צריך לשאוב את האנרגיות מהכאב. מי שלא קשה לה - אני לא רוצה אותה פה".
כאשר יורד הלילה הגורלי, משלה הרחוב החשוך את ההולך בו, נוסך עליו תחושה של שקט, כמו כלום לא קרה. רק מכולה אחת וארגזים מזכירים את מאורעות היום. "אז מה אם לעתים הבנות בוכות אחרי שהן מפנות?", שואלת בביטחון מפקדת גדוד נשות אכ"א, סא"ל מרסל אסולין. "יצא לי לא פעם לראות שוטר מג"ב שמזיל דמעה. הקושי הוא לא רק נחלתן של הבנות, על-אף שהן עוסקות בפינוי הילדים והנשים, שהוא הכי רגשי".
גם סא"ל אסולין מודעת לתשומת הלב שמושכים מינה ודרגותיה. "אני חושבת שדווקא בגלל זה היו אליי יותר פניות מאשר לאחרים. יש הרבה שאלות של נשים, של 'איך אני כאמא יכולה לעשות...'. יש לי שני ילדים, בת 14.5 ובן 11.5, שלא ראיתי כבר ארבעה ימים. הם יודעים היכן אני. הם עוקבים באמצעי התקשורת, נותנים לי המון תמיכה. וכמובן שאני לא מספרת להם הכל".
בכניסה לאחד הבתים שאמורים להתפנות, יושבים החיילים כבר שעתיים תמימות. מדי פעם מושלכת לה ביצה או נורה מלאת צבע על החבורה במדים. "ממשיכים לעשות את מה שצריך", מביטה סמל רעות מרטון, מד"נית, בעיניים מותשות, "גם כשנורא. תמיד אפשר להוריד ראש ולבכות, בלי שיראו. המצחייה מסתירה". רב"ט פאינה פונר, שעלתה ארצה לפני ארבע שנים, מודה במחשבה שהאחרות חוששות לדוש בה. "זה משפיע כשהמתנחלות אומרות לי 'כשאת תהיי אמא', שואלות מה ארגיש אם אבין שטעיתי".
מטרים ספורים משם אוחזת חיילת בכתפה של מתנחלת צעירה. "איך קרה שאנחנו לא שרים אתכם שירי שבת?", לוחשת האחרונה בבכי. "זה כואב לי ורע לי", עונה הראשונה ומושיטה יד נוספת, "אבל לא אסרב פקודה".
קקון, בינתיים, מתרוצצת אחר ילדה האוחזת בחופן מסמרים. עם פגישתן מטיחה הילדה את המסמרים ברצפה. נערה אחרת מתנגדת במכות חזקות. "לא נורא", אומרת קקון לבנות הצוות תוך ניסיון לזהות את עוצמת המכה, "כשכואב אפשר לעשות הרבה דברים. לא יודעת מה הייתי אני עושה אם היה כואב לי". "את הולכת לאנוס את אשתי מול הילדים שלה", מנבא לה עובר אורח. מאחור, ניצב לו אל"ם מול מתנחל שמטיח בו האשמות. בעיניים אדומות ועייפות הוא מתאמץ להקשיב ולא לקרוס, משבוע ללא שינה, או פשוט מצער.
סמל טל גנון וטוראי אלכס ליכט ממתינות בסבלנות לפינוייו של מספר נשים מגן ילדים במרכז היישוב. "זה נורא", צופה גנון את הבאות. "להיכנס לגן נטוש, כל הצעצועים הזרוקים". שתיהן, כמו בנות רבות, חושבות על ילדים, על אמהות, על היום שאחרי. ליכט רוצה שלושה זאטוטים, גנון מסתפקת בשניים. "גם אני חושבת לפעמים על ילדים", מתוודה קקון בביישנות, "גם לי אבא שלי אמר שכשיגיע הגיל להתגייס כבר לא יהיה צבא. אני לא חיה באשליות. זו חוויה שתיחקק בי, ואספר עליה לילדיי בדיוק כפי שהיא".
