ישנן שתי אסכולות של כתיבת עבודת סמינר. האחת, "יפה שעה אחת קודם", החוטאים באסכולה זו הם אלו המעלים על נס את העשייה, הם אלו האוספים את החומר חודשים לפני, כותבים, עושים הגהה, מוחקים, משכתבים, ומסיימים את כתיבת העבודה כשבוע לפני מועד ההגשה. הם אלו שהיו נוכחים בכל השעורים, גם שלא היו שיעורי חובה, הם אלו שהיו מגיעים לשעת המרצה , רק כדי לדבר.
מנגד קיימת אסכולה נוספת של "הרגע האחרון", שעם יד על הלב, רוב הסטודנטים נמנים עליהם. הם מתחילים באיסוף החומר שבוע לפני מועד ההגשה, אבל עדיין נחים ולא כותבים את העבודה. הם מתחילים בכתיבה יומיים-שלושה ימים לפני ומסיימים ביום ההגשה, אחרי לילה לבן.
המשותף לשניהם, שניהם עדיין זקוקים לאותו פרק זמן. מי שנמנה על האסכולה הראשונה, זקוק לזמן, כדי לחפש, למצוא, וללמוד. מי שנמנה על האסכולה השנייה, זקוק לזמן, כדי שיוכל לעשות את כל הדברים היומיומיים, רק עם ייסורי מצפון.
אך פתאום השתנו סדרי עולם. הסטודנטים קיבלו הודעה, בדבר נוהל חדש להגשת עבודות סמינריוניות. הזמן יהיה זמן מוגבל. מעתה, יידרשו הסטודנטים להגיש עבודות סמינריוניות תוך חודשיים וחצי מיום תום הסמסטר, מועדי הגשת העבודה יהיו 1/5/06 ו 1/09/06
מהאוניברסיטה נמסר כי המועד הפורמאלי שהיה נהוג הינו 3 חודשים ועתה הינו חודשיים וחצי, כאשר לפקולטה ישנה זכות להוסיף לתלמיד שבועיים נוספים במידה וקיימת לכך הצדקה. הנוהל החדש יופעל החל משנת הלימודים הקרובה, וסטודנטים אשר לא יגישו את העבודה במועד יקבלו בקורס ציון "נכשל".
אך הגזירה אינה חלה באופן בלעדי על הסטודנטים, גם המרצים יידרשו להגיש את ציוני העבודות תוך חודשיים ממועד קבלתן. מרצים שיאחרו במסירת הציונים, יחולו עליהם הכללים הנוגעים למרצים המאחרים במסירת ציוני בחינות.
אז מה נותר לאותם הסטודנטים? מי נפגע יותר? אלו שהיו רוצים ללמוד יותר או אלו שהיו רוצים ל"מרוח" יותר?
