נווה דקלים -הגבורה והסוף

אפילו כעת, בעת כתיבת מילים אלו, אני דומעת וגרוני חנוק, כי אין רגש שישווה ואין מילים שיתארו את גודל האסון והשבר.

בדיעבד, אני כל כך שמחה ששהיתי בגוש קטיף, עד הסוף, למרות שזה עלה לי במחיר עבודתי, שממנה התפטרתי, על מנת שלא יהיה שום גורם מחייב, שיפריע לי מלפעול על פי צו מצפוני.

השבועיים האחרונים בגוש, היו קשים להגדרה, כיון שמצד אחד הם היו קסומים, מלאים בפעילויות, מקומות ואנשים שאני אוהבת. מצד שני, היו מלאים לחץ מתח חרדה כעס ובכי. המון בכי.

מיום שישי ה-13/8 התחילה הדרמה, ערכנו שבת אחרונה כל המשפחה. כל שבעת האחים הרווקים והנשואים על ילדיהם, מלווים בדודי ושלושת ילדיו. הצטלמנו כל המשפחה, בפעם האחרונה בחצר הבית, לפני השבת.

במוצאי שבת, התחיל צום ט' באב, התכנסנו בבית הכנסת לקריאת מגילת איכה. בית הכנסת היה מלא עד אפס מקום בהמון שנהר אליו. קריאת המגילה הייתה עצובה ביותר, כיון שהיוותתה עבורנו משמעות כפולה, על חורבן ציון ועל חורבן ביתינו.

ביום ראשון, תוך כדי צום, ארזנו את מטלטלי ביתינו על משאית הובלה, בחום הקופח. רוב ציודנו יצא אל מחוץ לגוש אל מקום מבטחים. מחצות הליל של יום א', נסגר מחסום כיסופים, ראינו זאת בטלוויזיה והתחילה הספירה לאחור.

יום שני בבוקר, התעוררנו למציאות אחרת; צמיגים בוערים, התעמתויות בלתי פוסקות עם חיילים ושוטרים, כנסים ועצרות תפילה מספר פעמים ביום. מציאות מטורפת. בינתיים, התחילו תושבים לעזוב את היישוב, תוך מתחים פנימיים, בינם לבין מסתננים פרובוקטורים, אשר החליטו לנקב את צמיגיהם ולעכב יציאתם.

ההנהגה והתושבים, יצאו פה אחד נגד התנהגות זו ואף אני נכחתי בעימות ומרדף אחרי נערים אלו. כמובן שדברים אלו לא הקלו ואף החמירו את סערת הרגשות.

יום שלישי בצהרים, הלכתי עם בת דודתי לסופר-מרקט, כל המדפים התרוקנו, כל המרכז המסחרי שמם. בערב התחיל הסיוט, התחיל מצוד אחר תושבים ואורחים שהסתובבו ביישוב. בן דודי "נקטף" ליד בית הכנסת והוצא אל מחוץ לגוש. תושבים אשר ניסו לטעון כי הנם תושבי היישוב גורשו כלאחר יד, לא הועילו להם תעודות ואישורים. כוחות הפינוי החלו בגירוש משפחות בחסות החשיכה.

התעוררנו ליום רביעי וגילינו שחצי מהיישוב התרוקן וגורש. כל שורת הבתים שלנו התרוקנה, ופלוגות של חיילים ושוטרים רצים הלוך ושוב בכבישים ובשבילים. שוב עימותים ושוב בערות וכדורי צבע, נזרקים על שמשות האוטובוסים ושני שוטרים שומרים על כל גלגל מחשש שינוקב.

מפגינים נגררו בכבישים והועלו בכוח לאוטובוסים. אנחנו שעמדנו, הסתכלנו ומחינו מהמדרכה שליד ביתינו, הוזהרנו פן נעבור לצד שני. שוטר לא נבון במיוחד, שעמד לצידנו, והגיב להערה מאחת השכנות, באמירה שהוא גאה במה שהוא עושה, הרתיח אותי.

איך אתה גאה בכך שאתה מגרש יהודים מבתיהם?! תתבייש לך! הנשיא קצב ביקש סליחה מאתנו אז אתה מתגאה? תתבייש! בכל הסדנאות שהעבירו לך, לא לימדו אותך שיש מילים שעדיף לא לאומרן? אז אני אעביר לך סדנא. יש מקום למילים כעס, עצב, אמפתיה, רגישות, לא למילה גאווה! זה מה שניתז מפי על אותו שוטר, אשר חזר בו, ואמר שהוא גאה במדינה שלו. אחר כך סולקנו מהמקום באזהרה שאם לא נחזור לביתינו נועלה לאוטובוסים.

אלינו הגיעו ביום רביעי ב-9 בערב, לאחר שקווינו כל היום כי שכחו מקיומינו, אך התבדינו. הגיעו שני קצינים וישבו עמנו לשולחן, שבו סעדנו את ארוחת הערב. אבי ביקש הארכה של 12 שעות. כל אחד מבני המשפחה העלה את אשר על ליבו. אני הודעתי שאני לא מתכוונת לצאת בלילה, כיון שידוע שזה ייקח מספר שעות ואנו לא מתכוונים להיטלטל באחת בלילה. וסיבה נוספת- שאני יוצאת, אני רוצה לראות את הגוש פעם אחרונה באור יום. הם השיבו שיבדקו זאת ויחזירו תשובה. הם חזרו לאחר חצי שעה עם אישור להארכה.

מעולם לא היה לילה כל כך ארוך. אני ובת דודתי ישבנו במרפסת המשקיפה לישוב ודיברנו עד השעות הקטנות של הבוקר, הודיתי לה על כך שהיא נמצאת תומכת ומעודדת אותי ללא הפסקה.

קמנו בבוקר יום חמישי התארגנו. בשמונה וחצי, הגיע צוות הפינוי. אין מילים לתאר זאת. אין מילים לתאר את הכאב. את העצב. יצאנו עם תיקנו כשאנו ממררים בבכי לפני פתח הבית. קראנו שני פרקי תהילים (שבת דודתי צינה, תוך כדי בכי, שאלו הפרקים שנקראו בהלוויתו של סבי). דודי עקר את המזוזה, ואחי קרע קריעה בחולצתו. הלכנו לכיוון האוטובוס, עלינו עליו, בבכי עצום, ועוד ישבנו בתוכו כשעה שלימה, עד שהעלו משפחה בועטת נוספת. בכל הזמן הזה, ביתינו ניצב אל מול עינינו הדומעות. אדם אשר לא חווה זאת לא יבין לעולם.

התחלתי למלמל את מילות השיר "כי לא ייטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב. ה' הושיע המלך יעננו ביום קוראנו" וכל הברה זועקת מתוכי, ואני ממררת בבכי, המשמעות של המילים המתנפצות לנגד עיני היו קשות להכרה.

נלקחנו משם תוך מטח כדורי צבע. זה היה מסע ארוך ומסורבל, שלקח 11 שעות, עד שהגענו לחדרינו במלון בי-ם. חוסר ארגון וחוסר תיאום מוחלט. אוטובוסים מצ'וקמקים, שבורים וממוגנים בעלי שמשות כפולות על מנת שלא יראו ויזהו אותנו.

והאדישות בדרכים. הארץ שותקת. אין פוצה פה ואין מוחה כנגד החורבן. רק מיום שישי בבוקר התחלתי לעכל את מה שקרה, זהו שבר גדול, חורבן, אבל. אנו כרגע בתקופת השבעה שלנו. מתאבלים על חיינו שנגדעו. אנשים טובים באים לנחמנו, תומכים ועוזרים. חברי נבוכים רוצים לתמוך, אך אינם יודעים מה לומר, כמו בניחום אבלים. עוזרים בנוכחותם ובחיבוקם החם. ועולם כמנהגו נוהג.

אין תמונה