אל חדר ההמתנה מחוץ למשרדו של מפקד בה"ד 1, אל"מ נדב פדן, נכנסים שני לוחמים. ברוח בוטחת הם מעיפים מבט בחדר, ומתמקמים באופן לא מחייב בשני הכיסאות הסמוכים לדלת. הם לא מתכננים, כנראה, שהייה ארוכה. בינתיים, אף סממן חיצוני בולט לא יכול להסביר מדוע הם שם יום לפני תחילת קורס הקצינים עצמו, אחרי שבועיים של שלב ה"מכין". נעליים אדומות לרגליהם, 16-M מקוצר בהצלב, זיפים אופייניים על פניהם, וכומתות שחורות על הראשים, כנהוג בבית הספר לקצינים.
מספר שניות אחרי שהתיישבו בכיסאותיהם, שיכלו רגליים והתחילו בהמתנה, שתי ידיים זריזות עולות מעלה ומחזירות את הכומתות הטורדניות אל הכותפת. שתי כיפות סרוגות וגדולות נגלות לעין.
יום וחצי אחרי תחילת ההכנות המנטליות בבה"ד לקראת ההתנתקות, עולה פתאום חשד סביר לסיבה שבגללה הם יושבים מחוץ למשרד המפקד. רגע לפני שהם הופכים מחניכים לצוערים, כאלה שעתידים לשמש ככוח במעגל הפינוי השני וכעתודה למעגל הראשון, לשני הלוחמים נדרשת שיחה שתבהיר לכל המעורבים - כשאתה אומר "אני לא יכול", למה אתה מתכוון?
במובנים רבים, ניתן לראות בבה"ד 1, בית-הספר לקצינים, ולא רק בתקופה האחרונה, מיקרוקוסמוס של צה"ל כולו. נפגשים בו חיילים בעלי מוטיבציה מכל קצוות הצבא, בכל קשת הגוונים של הכומתות, הדעות הפוליטיות, והאמונה. התהליכים שעוברים על הצבא מגיעים לבה"ד במהרה - מפקודות ונהלים חדשים, דרך מהפכות נוסח ה"שילוב הראוי", וכלה בהכנות להתנתקות. גם בבה"ד, שלצורך ימי הפינוי יהפוך לחטיבה לכל דבר, כותבים פקודות, מעבירים הרצאות, ומתאמנים בתרח"טים. השבועיים הראשונים של הקורס אמורים להכין את הצוערים מנטלית ופיזית למבצע, שהוא בעצם כל דבר מלבד המבצעים שהצוערים והקצינים היו רגילים להשתתף בהם עד כה.
לא קורס של התנתקות
כל מי שעבר קורס קצינים בצה"ל, בוודאי זוכר את שיחת הפתיחה של מפקד בה"ד 1. מאות צוערים יושבים בשורות ומצפים להיכנס למצב "הקשב", עם כניסתו של חורץ הגורלות לחדר הקולנוע בבה"ד. זה השלב שבו מחליט המפקד מי יזכה להיקרא "צוער" בקורס קציני היבשה, ומי יחזור ליחידתו המקורית.השיחה שנערכה בשבוע שעבר לקורס הקצינים החדש במגמת היבשה להב, נראתה בהתחלה כמו שיחה סטנדרטית. "מרגע היותכם צוערים, ההתייחסות שלנו אליכם היא כאילו אתם כבר קצינים, עד שיוכח אחרת", פתח המפקד, אל"מ נדב פדן. "בקורס הקצינים אי-אפשר לצלול. הצלילה - חוסר המעורבות - אינה תכונה קצינית. כולכם צריכים להיות קצינים, לפקד ולהוביל מחלקות בלחימה".
למשמע המילה "לחימה", הביטו חלק מהצוערים בחדר המפקד בתמיהה. שיחת הפתיחה של אל"מ פדן התקיימה ביום השני של שבוע ההכנות המנטליות לקראת ההתנתקות, והצוערים ידעו כי יכולת הלחימה הטובה, היא לא המבחן הראשון המצפה להם בקורס הקצינים הזה. בניגוד לקורס צוערים רגיל, בימים כתיקונם, הם ייאלצו להשתתף בפינוי ההתנחלויות מרצועת עזה. אם לא יסכימו לכך, או יגלו אפילו סימן של חוסר רצון לבצע את המשימה, עתידם כקצינים לא יהיה מובטח.
"משימת ההתנתקות היא אירוע מחולל ומעצב במדינת ישראל בכלל, ובצה"ל ובה"ד 1 בפרט", התחיל אל"מ פדן להתייחס לנושא שהטריד כל-כך את הצוערים, לאחר שסיים לפרט את ציפיותיו מהם. "אנחנו לא קורס של התנתקות. אנחנו מתחילים את קורס הקצינים לפני ההתנתקות, עוברים דרך ההתנתקות וממשיכים אחריה", ניסה להרגיע.
זה לא סוד, שאחוז חובשי הכיפה בקורס קצינים גדול בהרבה מאחוז הדתיים במדינה. מספרם בחדר הקולנוע שבבה"ד 1 כלל לא מבוטל. "בחודשים האחרונים מתחולל הלך רוח שבו מתייחסים לחלק מהחברה כאוסף של פורעי חוק, פרחחים. מכנים אותם נוער גבעות, ארגון מחתרתי, פושטקים.
אלו אמירות שלנו, כצבא, אסור לקחת בהן חלק. בעצם, זו חברה של מלח הארץ, של אנשים שנשלחו לרצועת עזה ולצפון השומרון על-ידי ממשלות ישראל. בעבור החלוציות והעשייה שלהם במקום הזה, הם שילמו מחיר כבד", ניסה אל"מ פדן לדבר בשבחם של המתנחלים, שחלקם אף ישבו מולו באולם.
כמו הלוויה
יש הטוענים שהצוערים בבה"ד 1 נבחרו להשתתף במעגלים הפנימיים בהתנתקות, בהם מתקיים מגע ישיר עם המתנחלים, דווקא בגלל המעמד הרגיש בו הם נמצאים. כל מי שנמצא בקורס הקצינים ודאי עמל לא מעט כדי להגיע אליו, ונאלץ להוכיח את עצמו לא פעם.חרב ההדחה מהקורס, אם יסרבו להשתתף בפינוי או אפילו יגידו שהם לא יכולים, מונחת על צווארם כל הזמן. "אני מדגיש ואומר - אתם לא הולכים למשימה הזו בגלל חרב ההדחה. יכולתם לא להגיע לקורס קצינים", הבהיר מפקד הבה"ד. "אני מודע לכך שלקבוצה גדולה יש קושי רב ולבטים פנימיים קשים, וזה לגיטימי, כי מי שלא מרגיש את הקושי הזה לא יכול להיות קצין. האינטליגנציה הרגשית שלו לא מספיק מפותחת".
בניגוד לרוב הנאומים שנישאו באולם הקולנוע, בסיומו של זה לא נראה צוער מנומנם אחד. אל"ם פדן סיים את דבריו, ונתן לצועריו זמן לשאול שאלות. למעשה, הוא נשאל רק שאלה אחת. צוער נרגש עם כיפה לראשו וכומתה סגולה בכותפתו, הרים את ידו ונעמד במקומו.
"שמי נוחם", הוא אמר, "אני בגדוד דקל, פלוגה ג'. תארו לעצמכם שהיומיים האחרונים, היו הימים הקשים ביותר בחיי. ואני באמת מדבר מהלב. אני גר 22 שנה בגוש קטיף, בנוה דקלים. ההרגשה הראשונה שלי היא פשוט צמרמורת אדירה".
"אתה אומר דברים מאוד חשובים. בוא, כדאי שתדבר למיקרופון", קטע אותו אל"ם פדן. כשהגיע לקדמת האולם, צפו בו כל היושבים בחדר בעניין ובריכוז רב. "יכול להיות שאני לא אוכל להיות קצין, כמו ארבעה מבני משפחתי, אך ורק בגלל המשימה הזו", פנה הצוער לקהל מאזיניו. "לא בגלל הכישורים שלי. לא בגלל היכולות שלי. רק בגלל שיש משימה שנויה במחלוקת, שעלולה לא לתת לי אפשרות להיות קצין. לי ולרבים אחרים שיושבים פה. פשוט יש לי צמרמורת.
"אני רק רוצה לנסות ולהעביר לכם את ההרגשה שלי", המשיך נוחם. "אני ממש לא רוצה לפגוע באף אחד, אבל מי שיכול להבין את ההרגשה שלי הוא רק אדם שמישהו ממשפחתו נהרג. אתמול שמעתי את הפקודה של המשימה שלנו בהתנתקות. מה שראיתי לנגד עיניי היה כאילו מתכננים את ההלוויה של אמא שלי. איפה יהיו הכוחות בלוויה, מי יביא את הפרחים. זו ההרגשה שלי ושל תושבי הגוש. זה פשוט כאב לאומי, טלטלה ערכית. טלטלה של כל היסודות, של כל מה שגדלנו עליו. זורקים אותנו מהבית, אבל הכאב הלאומי הוא גדול יותר מכל מה שאתם יכולים לדמיין.
"שאף אחד מכם לא יחשוב שהוא מבין. אבל אם כבר אתם ניגשים למשימה הזו, שלא יהיה פה מישהו שייגש לזה כאילו אתם שותים עוד כוס של קפה בבוקר או קוראים עיתון", קרא הצוער בלהט, "מי שייגש לזה בין הקפה והעיתון, אני פשוט לא מבין איך הוא יכול להיות פה". כאן נכנס לדבריו פדן, לשם חיזוק. "אין לו זכות להיות קצין, אני מסכים", אמר מפקד הבה"ד.
את הנאום שלו חתם הצוער נוחם בשאלה שלימה ניתנה לו זכות הדיבור. השאלה נתגלתה יותר כמשאלת לבו של אדם שהתייאש לחלוטין, כנראה, מתהליכי קבלת ההחלטות שהביאו אותו למצב בו הוא נמצא. "האם יש מצב, מצב מטורף, שבו הצבא אומר לראשי המדינה, לא כאמירה של סרבנות חס וחלילה, אבל שהם פשוט חצו את כל גבולות המוסר? שהם עשו את זה בעקבות שרשרת של אירועים לא הגיוניים, של אדם שרמס את הדמוקרטיה?".
הייתה זו שאלה, או יותר נכון - נאום, מאוד ארוך של צוער, בפני כמה מאות החיילים המרכיבים את מגמת להב. במהלך הדיבור הוא כמעט ולא הופרע. "אני מזדהה עם רוח הדברים של נוחם", ניסה אל"מ פדן להשיב לפקודו. "אבל אני לא חושב שדוגמת ההלוויה הייתה נכונה וראויה. אני מסכים עם האופן שבו צריך לגשת למשימה כזו. התחושה של נוחם היא של עוד רבים אחרים, והיה חשוב לי שתשמעו את זה. והוא עוד מנסח את הדברים בזהירות.
"ברור לנו שאין ברירה אחרת, אלא לבצע את המשימה. אתה יכול לשער שלא כל קציני הצבא מצדדים בהתנתקות, אבל עם קושי פנימי הם ניגשים למשימה. אנחנו לא ניגשים אליה כאנשים פרטיים. כנדב פדן, יכול להיות שבמצב אחר הייתם רואים אותי לובש כתום", הוא משתהה רגע, מנסה להעביר עד כמה הוא, וחלק עצום מהקצונה הבכירה בצה"ל, חצויים בימים אלה, וממשיך, "אבל אתם לא תדעו מה הייתי לובש. אני הולך כמפקד בה"ד 1, ואתם כקצינים לעתיד, לובשי מדים".
בלי סלחנות
מאוחר יותר, במשרדו, פדן אמנם חוזר על הרצון שלו, כמפקד בה"ד 1, להקל על כאבם של המתקשים בביצוע המשימה, אך קובע באופן ברור: "בבה"ד 1 לא היו סירובים ולא יהיו. מי שחושב לסרב או לומר שלא יהיה מסוגל לבצע את המשימה, שיחתום ויתור על הקורס. אני לא פוסל את זה שיעזבו בגלל ההתנתקות. כמובן שהייתי בוחר לבה"ד משימות אחרות, אבל זו המשימה שיש לצה"ל לבצע. אם כל הצבא עושה, אז בטח ובטח שהבה"ד צריך לעשות את זה. לכן, גם אם לא היו דורשים מהבה"ד להשתתף, היינו מתנדבים לסייע במשימה. לא ראוי למי שלקח על עצמו להיות קצין ולהנהיג, שלא יהיה באחד המבחנים הקשים של עם ישראל.
סרן אודי, מ"פ מוביל במגמת להב, מספר שההכנות להתנתקות מתרחשות בכמה מישורים. לפני שהצוערים קיבלו את קיתונות המידע והסיסמאות, נתקבלו גם כמה החלטות בקרב המפקדים. "המדיניות היא לבוא לקראת החבר'ה מהגוש שעוברים את הקורס", הוא מבהיר. "אנחנו משחררים אותם שבוע לפני ההתנתקות, כדי לעזור לבני המשפחה, אך למשימת ההתנתקות הם יחזרו. הם לא יהיו במעגל השני, שבו עדיין יש חיכוך עם תושבים, ובטח לא במעגל ראשון. עם זאת, הם ימלאו תפקידים שלא בחזית - פיקוד בחפ"קים, בחמ"לים, שמירה על כלי נשק. הם יהיו איפה שהם ירצו, אבל מלבדם, לא נוכל להתחשב באופן גורף. הרי כולם רגישים. המפקדים לא רגישים? פשוט נצטרך לבדוק כל מקרה לגופו".
כשהוא נשאל איך ממשיכים את הקורס במהלך ההתנתקות, ואם גם שם הצוערים יהיו תחת עיניים ביקורתיות של מפקדי הקורס, אודי ממהר להסתייג. "אם נבחן מנהיגות במהלך המשימה? לא, אנחנו עושים כאן הפרדה. עד עכשיו משימות הבה"ד הסתכמו במיון והכשרה. אז את המיון סיימנו, אבל נוספה לנו משימת ההתנתקות.
קודם כל ההתנתקות. ואז ההכשרה. אנחנו מנסים לשמר את העוצמה של בה"ד 1, גם בתקופה הזו. אנחנו ניתן לצוערים לפקד על משימות. כשאנחנו מדברים אל הצוערים בקורס זה לא אל חניכים - אלא אל מ"מים. אנחנו ניתן להם את כל המשימות הרלוונטיות גם בזמן אמת - לפקד על מחסומים, לבצע סיורים ותצפיות. תפקידי מפתח, תחת פיקוח שלנו. האוכלוסייה היא מאוד איכותית, ואנחנו סומכים עליהם. לא לוקחים בחשבון שמשימה לא תתבצע
לעבור את המבחן
אז הצוערים סופגים הרצאות מפי המג"דים שלהם בנושא צבא ודמוקרטיה, ושומעים הסברים מדוע לומר "קשה לי" זה בסדר, ולומר "אני מסרב", או "אני לא יכול" זה דבר שאינו מתקבל על הדעת. על פניו נדמה שהכל מאוד ברור, מאוד חד וחלק. אולם ככל שחופרים בנושא יותר, הסמנטיקה נהיית מבלבלת. מעברו השני של המתרס, בצד של המפקדים, הבלבול לא נראה קל יותר. בדיון במשרדו של מד"ר הבה"ד, סא"ל שמואל ברמלי, המונחים בהם משתמשים בתכנון התרגיל החטיבתי של השבוע הבא מקבלים משנה משמעות. כאשר קובעים כי מג"ד ארבל, שגדודו ישחק את תפקיד המתנחלים המתפנים, אמון על "ביום אויב", ברמלי מזדקף בכיסאו, ומתריע בפני השימוש במילה "אויב". "זה לא המצב כאן", הוא מזכיר בהחלטיות לקציניו. "אנחנו חייבים להקפיד על המינוח. לא מדובר באויב".
רס"ן ניר מתאר את המצבים בהם יעמדו החיילים המתרגלים פינוי. "אני רוצה שאם יש סימולציה של הפרות סדר, אז שבאמת יהיו הפרות סדר", הוא מדגיש. "ואם מתפרעים וצועקים, אז באמת להתפרע ולצעוק. ושתמיד תהיה בפרצוף של המפנים מצלמה. זה דבר מאוד חשוב, כי ככה זה יהיה גם בזמן האמת".
כמדריך ראשי, ברמלי עובד בעיקר עם הסגל של הבה"ד. "בסוף היום יש בעמנו אנשים שקשה להם יותר עם הפינוי, ויש כאלה שקשה להם פחות", הוא מסביר. "אבל לכולנו קשה, בסופו של דבר. יש לנו חבר'ה שגרים בגוש - גם קצינים וגם צוערים. אני לא יודע להגיד אם יש סרבנות, אבל קשיים ולבטים בטוח שיש.
"חובתנו לראות ולאתר את החיילים שקשה להם", מבהיר ברמלי. "אם חייל יגיד שהוא מסרב, זו תהיה ללא ספק טעות שלנו. זה אומר שהיינו צריכים להגיע אליו ולא עשינו את זה. ככל שמתקרבים למועד, פרפורי הבטן עולים. המשימה הזו היא לא לדיון, היא לביצוע. חייבים לבצע אותה, אבל אנחנו לא מכונות, אנחנו לא איזו מליציה של שכירי חרב שבאה לבצע את העבודה. אלה בני עמנו. העבודה שלנו כאן פתאום כל-כך שונה, כי אין לנו פה אויב. אין מנצחים ומובסים.
"אנחנו רגילים לתרגל כחול מול אדום, ופתאום כולנו כחולים. למרות שניסינו לעבור את המטמורפוזה הזו, זה עדיין קשה. אי-אפשר להגיד נהלי קרב, כי לא מדובר בקרב. אי-אפשר להגיד אויב, כי אלה אחינו. אני לא רגיל לעבוד כך - וטוב שכך. אני שומע את החיילים מתווכחים, וגם את הקצינים. אני מקווה שנעבור את המבחן הזה בשלום". ברמלי נאנח ומסכם בשתי מילים כנות וכואבות: "אני חרד".
