כיצד הכנת את עצמך לפינוי?
"עבדתי על עצמי הרבה. חשבתי על המשימה שאנחנו עומדים לבצע. להוציא אנשים מהבית שלהם זו לא חוויה קלה. מה גם שזו תהיה הפעם הראשונה שלי בגוש קטיף. בנוסף, הכנתי את עצמי גופנית - התחלתי לשחות, לצעוד, לרכוב על אופניים. אני כבר 20 שנה בצבא. באתי למשימה הזו בגלל אידאולוגיה, רצון לעזור לצבא בכל משימה שמוטלת עליו, לתרום כל מה שאני יכולה מהניסיון שלי".
מה את עושה בזמנך הפנוי?
"אני אוהבת לכתוב, והייתי אחראית, בין השאר, גם על העיתון היחידתי שלנו. במסגרת התפקיד ראיינתי, כתבתי, עקבתי אחרי כל מיני אירועים ביחידה שלנו. לקראת הפינוי חיברתי שיר, שזה קטע ממנו: 'נכנסים ליישובים/ וסופרים את הבתים/ נכנסים לפנות/ אך לא צריך לענות/ להיות מאופק ונרגש/ לבצע את המשימה/ כי זוהי המטרה".
איך את מתמודדת עם תנאי השטח?
"התנאים פה בעיר האוהלים לא קלים. החום כבד, החול והאבק מכסים את הכל. מאז הטירונות שלי ב-77', לא חוויתי סביבה כזו. זה מהפך שהיה לי קשה להתרגל אליו. אני בין האנשים המבוגרים ביותר שמשתתפים במשימה. המפקדים מתחשבים בי. אני מרגישה ששמחים שאני כאן, ואני אוהבת את האווירה בפלוגה שלי".
מוזר לך להיות מוקפת בצעירים?
"מפקד הצוות שלי הוא בן 20 וקצת, אני מוקפת בבנות שהיו יכולות להיות הילדות שלי מבחינת הגיל. זה ממש לא משנה לי, אני מסתכלת מעבר לגיל ולדרגות. אכפת לי מי האדם שעומד מאחוריהן. אני מרגישה לפעמים כמו האמא שלהן. אני מעירה אותן בבוקר, מכינה קפה, דואגת ושומרת עליהן. אנשים מבוגרים הם מאופקים ומחושבים יותר, לא כמו בן 18 שיתפרץ אם יקללו אותו".
אם היית יכולה להתגייס מחדש, באיזה תפקיד היית בוחרת?
"בתפקיד שטח, כמו נהגת האמרים או חיילת בנ"מ. בזמני, אישה יכולה הייתה לשרת רק כפקידה, כרכזת כוח אדם או כחיילת תחזוקה. היום, לשמחתי, המבחר גדול יותר ובנות יכולות להשתלב ולתרום בתפקידים נוספים. הזמנים השתנו".
