עשר שנים מאז הבג"ץ שהגישה בבקשה להתמיין לקורס טיס, מסתובבת לה רס"ן אליס מילר בבסיס חיל האוויר בשדה דב, מרוכזת בשיחה עם אחד מפקודיה. "תראו, זו מילר", מצביע לעברה אחד מטייסי טייסת הגמל המעופף, בצדו השני של הכביש. "באמת?", מסתובבים באחת שלושה סרבלי טיסה סקרניים. ההתעניינות ברורה, שהרי לזכות הקצינה הבודדת הזו נזקף, ישירות או בעקיפין, שירותן של שלוש סיירות האוויר החדשות בטייסת. "עד עכשיו לא נכנסו בנות לתפקיד במתכונתו החדשה", אומרת אחת מהן, רב"ט ג', "למה? קיבעון של המערכת. כי זה עניין של מלחמות, של הגשת בג"צים וצעקות".
"כמו עם כל התפקידים שסגורים לבנות", משלימה רב"ט י'. "זה מצריך המון שינויים - מבחינה לוגיסטית, וגם בראש".
"למשל", מוסיפה השלישית, סמל ע', "חלק מהקורס עשינו בבסיס רמת דוד. עד שהגענו, הבנות, לא הייתה שום בעיה. דחפו שמונה בנים לחדר אחד וסגרו עניין. עכשיו הם היו צריכים למצוא חדרים נפרדים, מקלחות, שירותים, כל העסק".
שלוש הבנות הגיעו מהקורס לטייסת לפני שבועיים. בינתיים הן מתמודדות עם טיסות ההסמכה למבצעיות, ונמצאות בשלבי הסתגלות מתקדמים למקום - הן מבחינת החברה, והן מבחינת ההקאות בטיסה, חולשה שרבים מה"מסתגלים" לשעות הטיסה המרובות נאלצים להודות בה.
"אין שום תפקיד אווירי שצריך להיות חסום לבנות", אומר מפקד הטייסת, סא"ל מ'. "כתוצאה מהיותן בנות הן מיעוט, אמנם, ומוקפות באוכלוסייה גברית, ויש לזה יתרונות ויש חסרונות. הן עלולות להיתקל ביחס שנובע ממינן ולא מרמתן מצד שוביניסטים שעדיין מסתובבים. תמיד יש טיפשים שיחשבו שנשים פחות טובות מגברים. אך אם נזיז הצדה את מה שעלול להיות בעיה חברתית, הן יסתדרו ובטח גם יובילו את הקבוצה, משום שכשהן נכנסות לתפקיד חדש, הן בטוחות שעליהן להוכיח את עצמן. לכן בהרבה מקרים הן יהיו באמת טובות יותר, כמו למשל בקורס הנוכחי שהחניך המצטיין היה, כמובן, בת. ולא מפתיע".
תשבחות מעין אלה ניתן למצוא בקרב רבים מנכבדי הטייסת, והפרגון, לפחות למראית עין, מעודד את כולם ואת כולן להמשיך ולעלות למטוס פעם אחר פעם, לרחף מעל שטחי האש והלחימה ולדווח, בשידור ישיר, לשטח. כזו היא עבודתם היומיומית של הסיירים.
"רק בשנה שעברה הפך הקורס למאוחד", מספר מפקד גף המשימה, סרן ר'. "בעבר כל אחד מהחילות, חיל המודיעין וחיל האוויר, רצה סיירים משלו".
במשך ששת חודשי הקורס האינטנסיביים מתמחים הסיירים בזיהוי המטרות השונות.
בעבר, כשהיה הקורס נפרד לחיל האוויר ולחיל המודיעין, עברו ה"ירוקים" קורס קרקעי עתיר שטח, בעוד ה"כחולים" הוכשרו בטייסת עצמה. ש', הבחורה הראשונה שהוכשרה לתפקיד סייר, עברה את הקורס הקדום, של חיל האוויר, והשתחררה לא מזמן. כרגע היא מטיילת ברחבי העולם בציפייה לימי המילואים הרבים שמחכים לה, כמו לכל שאר חבריה לתפקיד, הנדרשים להיות זמינים בכל עת וזמן לטיסת חירום.
שלוש הבנות, ג', י' וע', היו הראשונות לעבור את הקורס המאוחד והמלא, יחד עם נציגי המודיעין. קורס ששילב עבודה תאורטית עם המון עבודה פיזית - כשני שלישים מהקורס נערכו בשטח - שכללה ניווטים רגליים וניווטים רכובים, מסעות, תצפיות ותרגילים בדומה לגדודי חי"ר.
"ניווטנו במקומות נורא יפים בארץ", מוצאות החיילות את החלק הטוב. "האמת היא", מודה י' לאחר מכן, "שחששנו מאוד מהניווטים. הסיירים הבוגרים דאגו להפחיד אותנו", היא צוחקת.
"מאוד פחדנו מהניווטים", מאשרת ג'. "היו לנו שיחות ארוכות בחדר על איך נתמודד איתם. בעיקר בגלל המסע הראשון, שהיה סך הכל שמונה קילומטרים, אבל בריצה. זה היה מיד כשחזרנו לשירות אחרי ההפסקה בין הטיס לסיירים, בלי שום כושר. שבוע אחר-כך עוד היינו כולנו תפוסות שרירים. זה קצת הפחיד בהתחלה, אבל בתוך זמן קצר נכנסנו לכושר מחדש".
"אין שום הבדל בין הבנים לבנות", מאשר סרן ר', "לא בתכנים שהיו בקורס ולא בטייסת. אין תפקיד שבן יוכל לעשות ובת לא".
בטייסת גם טוענים בתוקף כי הרמה הפיזית של הקורס לא השתנתה בעקבות הצטרפות הבנות. החניכים, לעומת זאת, רומזים בשקט כי לדעתם יש שינוי. "יש הרגשה כזו", אומר אחד מהם, סמל א', "אך לא אמרו לנו במפורש. אולי בחלק מהחבר'ה זה פגע, לא בטוח. פגם קצת בתחושת הקרביות. כי הרי הרמה הפיזית צריכה לרדת כשיש בנים ובנות יחד. אבל באופן כללי הבנות לא קיבלו הנחות בשום דבר, רק סרגל המאמצים היה שונה, ופה אין ברירה".
"זו תפיסה כלל צה"לית", מניחה ע', "שתפקיד שמגיעות אליו בנות הוא פחות קשה, או אולי פחות חשוב. תפיסה שחייבת להשתנות". "השינוי יגיע עם הזמן", חוזה י', "ברגע שאנו כאן, אנחנו מראות שאנחנו יכולות. עצם זה שבנות נכנסות לאט-לאט לכל התפקידים האלה, משנה את זה. הוכחנו בקורס מעל לכל ספק שאין בינינו לבין הבנים שום הבדל. כולנו מוסמכות כמו הבנים, כולנו סיימנו בהצטיינות, וג' סיימה אפילו כמצטיינת קורס".
רס"ן מילר מפרגנת לסיירות החדשות. "מי שמעוניינת בתפקיד מסוים תילחם עליו, כי היא יודעת שזה אפשרי", היא אומרת. "המלחמות, בסופו של דבר, הן אישיות", אומרת מילר. "תפקיד שיהיה חשוב מאוד לבחורה אחת ספציפית, שתחליט להיאבק עליו, וכל מקום נוסף שנכנסות אליו בנות זה נפלא".
ע', שנפלה מקורס הטיס בשלב מתקדם יותר, כשסיכת מ"מ תפוסה לדש צווארונה, תהיה בקרוב לקצינה. השתיים האחרות חתמו על חצי שנת שירות סדיר נוסף ועוד חצי שנה בקבע.
"יש בנות שיכולות לעשות את זה ורוצות", מסבירה ג', "זה מפתח אותנו ומאוד תורם לנו". את הנפילה מקורס הטיס אין הן מבכות, ומדגישות את ההבדלים הגדולים בין הקורסים. "רמת התחרותיות שונה לחלוטין", הן אומרות. "בקורס שלנו יש יותר דגש על עבודת צוות מאשר על אינדווידואליזם", מדגימה י', "כל אחד תורם את החלק שלו". "הדגש היה על איך אתה משתפר", משלימה ג', "על איך כולם יחד משתפרים. הרעיון היה לתת את היסודות כדי שתהיי סיירת טובה. מוטלת עלינו, כסיירים, המון אחריות, ואסור לטעות".
אך בכל זאת, מעט תחרותיות הסתננה גם לכאן. "הייתה תחרותיות כלשהי. חבר'ה שנופלים מטיס לא יוצאים מזה בקלות...", מודה ג'. "זה אופי", ממשיכה ע', "אנשים עם המון מוטיבציה להצליח. הם רגילים להיות המצטיינים ואז פתאום הם מגיעים למקום שכולם בו כאלה. אז יש תחרות, וזה לאו דווקא רע".
מפקדי הקורס היו כולם גברים, מה שגרם לעתים, לכמה סיטואציות מביכות, כמו זו שעליה מספרת י': "המסדר נערך לפני היציאה הביתה. על כל קליע, לכלוך או שערה באפוד מקבלים שעות ביציאה. היינו אמורים לפני לנקות היטב את הכל. כשהגיע תורי, והרס"פ בדק לי את האפוד, הוא פתאום שלף משם משהו בגודל של כדור. טמפון. אחרי המסדר הוא ניגש אליי בשקט ואמר שעם כל המבוכה יש לי שעה ביציאה...".
