אחרי כמה שבועות בהם התקדמנו באוטובוסים לאורכה של ויאטנם, מהדלתא של נהר המקונג והעיר התוססת סייגון ועד הבירה הצפונית האנוי, חיפשנו שינוי. למרות שלא היה זה טיול מאורגן נאלצנו להשתמש שוב ושוב בשירותי התיירות המפוקפקים. רב המטיילים בויאטנם מדלגים בין ערי התיירות הרחוקות מאות קילומטרים זו מזו ובהגיעם לבירה היפה האנוי הם מבצעים את ה"קפיצה" הארוכה ביותר בעזרת רכבת הלילה לעיירת הגבול המיוחדת ספא (Sapa).
היה זה חודש יוני ולפנינו נפרשו מאות קילומטרים של "הצפון הרחוק" בויאטנם ואנו החלטנו "לעלות לעומקו". מטרתנו היתה לצאת אל האיזורים ההרריים של צפון-מערב ויאטנם ולפנינו היה מסע בכבישים ודרכי עפר, סביב "שרשרת ההרים המערביים" עד חצייתם באיזור הר פנסיפאן הגבוה בהרי ויאטנם. בכוונתנו היה לחדור דרך נהרות ויערות הצפון - ביתם של שבטי המיעוטים שנותרו "בלתי נגועים" כמעט מהשפעה מערבית ולחזות בחייהם המסורתיים מזה דורות רבים. יצאנו לתור את אחד האיזורים במזרח הרחוק שעדיין נותר כשהיה.בהאנוי, בבית קפה מול אגם הואן-קיאם פרשנו מפת דרכים שקיבלנו מלשכת התיירות הויטנאמית וניסינו ללמוד את הדרך. לא פגשנו אף מטייל שיצא לצפון מערב ויאטנם ומעט יועצי התיירות המקומיים לא ידעו לספר לנו על טיב הדרך. אחד מהם אף הזהיר אותנו מסכנותיה ואורכה. אימרות אלו רק חיזקו אצלי את התחושות לגבי היציאה והיוו זרז מעולה, הנה אנו יוצאים לגלות חבל ארץ נידח. אז מעל ארוחה ויאטנמית חמה בבית הקפה המסוגנן בהאנוי לא תיארנו לעצמנו כמה נידחים, מרוחקים ומבודדים נהיה בימים הבאים.
בסוכנות להשכרת אופנועים בעיר מצאנו אופנוע קוריאני שנקרא "בונוס" cc 125 ותהיתי האם הוא יצדיק את שמו ובאמת יהיה ה"בונוס" לסוף מסענו הארוך בויאטנם. בעל העסק שמח שאנו יוצאים לצפון מערב ויאטנם ואף אמר שהדרך יפה והכביש טוב. כששבנו אליו לאחר המסע הוא לא זכר שאמר לנו דבר כזה וברור שמעולם לא ביקר בחלק זה של ארצו. בשעת לילה מאוחרת שיננתי שוב ושוב את המידע המועט שאספנו על הדרכים, הגבהים, העיירות, הכפרים, השבטים, האתרים ובתי ההארחה המעטים לאורך המסלול.
רק לאחר כ - 20 ק"מ כשמראות העיר התחלפו בנופי טבע, הגענו אל המחוזות הכפריים והתחלנו להרגיש את החופש שברכיבה על אופנוע. עלינו על כביש 6 ושלטים הודיעו שאנו עוזבים את מחוז הו-טאי(Ho-Tay) ונכנסים ל מחוז הו-ביין (Hoa-Binh).
שטחה של ויאטנם מחולק ל- 53 מחוזות ובמסלולינו עמדנו לחצות כעשרה מהם. הכביש הצר התפתל בין גבעות ומידי פעם חלפנו על פני כפריים שעבדו בשדות שבצידי הכביש. עצרנו במסעדת דרכים שהיא גם חנות ירקות, פירות ושאר מצרכים. גברת הבית הגיחה ממטבחה ומיהרה לסדר עבורנו שולחן.
מאותה ארוחת בוקר טעימה פסקנו לדבר אנגלית למשך הימים הבאים. סימני ידיים, חיוכים ומעט מילים שקלטנו משפתם היו אמצעי התקשורת היחידים עם המקומיים ועל כך התמלאתי שמחה. היה זה סימן ראשון וברור עבורי שאכן אנו בדרך לאיזור בתולי מתיירות.
התקדמנו בכיוון דרום-מערב מהאנוי ומצפון לנו במרחק התרומם הר בא-וי (Ba-Vi) המתנשא לגובה 1290 מטרים. קיבלנו סימנים נוספים לשיממונה של הדרך כמו מיעוט כלי הרכב, הכביש הגרוע שהפך מידי פעם לדרך עפר וחסרונם של שלטי דרך. במקומם בצידי הכביש המתפתל הציבו ריבועי אבן נמוכים המשמשים כאבני דרך וגם הם הסתתרו מעיני מידי פעם בסבך השיחים הירוקים.
בין שדות אורז ותירס התרוממו מידי פעם הרי סלע גבוהים מאוד ומיוערים לעיתים בעלי קירות זקופים וחלקים. הרים אלו, תולדה של תופעת ה"קארסט" נראו כאילו פתחה האדמה את בטנה ובפתאומיות פלטה הר. כפריים עיבדו טרסות חקלאיות תלולות שנראו קשות במיוחד לעיבוד. שורות גברים עמדו שם, מניפים אל על מעדרים תחת כובעים מחודדים בשמש היוקדת.
בעיר הו-ביין האטנו והתקדמנו בין רחובותיה הישרים. העיר היתה נקיה ושלוה ותושביה הילכו נינוחים ברחובות או ישבו במסעדות ובבתי הקפה המעטים. בעיר שפירוש שמה הוא "שלום" לא התפלאנו שמברכים אותנו שוב ושוב ב"הלו מאדם, הלו מסיה". למרות קירבתה של הו-ביין לבירה האנוי הופנו אלינו עיני התושבים כשבחרנו ירקות באחד מדוכני השוק. חברתי אמרה אז "אם בעיר הזו אנו שונים ומיוחדים, בהמשך יברחו מאיתנו". לא ידענו אז כמה היא תצדק.
שעת הצהריים החמה פשטה ובוהק אגם שמורת הנהר דה (Da) משך אותנו לרחצה במימיו הקרירים. נהר דה, "הנהר השחור" מתחיל את דרכו הרחק בצפונה של מדינת לאוס בין הרים הנישאים לגובה 3000 מטרים ומעלה. בקרבת הו-ביין נבנה סכר כחלק ממפעל הידרואלקטרי שנבנה בצפון ובחלקו מעביר חשמל גם ל סייגון הרחוקה אלפי קילומטרים. הסכר יצר את שמורת הטבע הגדולה בויאטנם.
בעקבות בנייתו עקרו כפריים רבים מאיזור הו-ביין והעתיקו בתיהם למעלה הנהר כ - 150 קילומטרים צפונה. ממקום מנוחתנו צפינו בחבורת דייגים זקנים שניסו מזלם ושוחחו בקולי קולות, אולי על עניני היום. תהינו מה הוא נושא שיחתם הכל כך חשוב ב"גן העדן" הזה שמעורר שיחה קולחת וקולנית כזו והם ענו לנו: פוליטיקה. והרי כבר ציינתי שהבחירות התקרבו וכנראה שעדיין לא הרחקנו במידה מספקת מהאנוי.
אחרי אחד הסיבובים הבחנו בזוג זקנים שחצו את הכביש. הם נשאו על גבם משא ירקות כבד במנשאי עץ פשוטים. כשראו אותנו נעצרו, כיביתי את מנוע האופנוע בסמוך אליהם. הבטנו בהם מהופנטים, הם נראו כאילו נשלפו מאיזה ספר אגדות, מתקופה אחרת, משבט שכוח. היו אלו בני השבט הראשונים שראינו בדרכנו ומפגש ראשון הוא חזק ומיוחד מאוד. הרגשתי כאילו ניתנה לנו הזדמנות ולו לכמה דקות לחדור דרך קליפת מסורת בת מאות שנים, לדבר כמה מילים עם בני עם הולך ונעלם ולצפות בהם מתרחקים לחייהם הכל כך שונים מחיינו.
הבעל הזקן ורעייתו לבשו בגדים צבעוניים, תואמים ומקומטים ולראשם חבשו מעין כובע שהזכיר כומתה. הם היו בני שבט "המונג" (Hmong) והגבר פנה אלינו בשפתו תוך כדי מישוש גוף האופנוע וגלגליו, מישוש שעוני ושערות ידי. דקות ארוכות הבטנו אלו באלו, מילמלנו וחייכנו אליהם עד שהזקן הרים ידו, פלט כמה משפטים לרעייתו והם החלו ללכת תוך כדי תנועות רחבות בידיהם לשלום. ביקשתי לצלמם והם נעמדו כרובוטים קשוחים ומבטם מלא התימהון ופעור הפה הונצח לעד.
בעבר כינו הצרפתים את המיעוטים "אנשי ההרים" (Montagnards). הויאטנמים מכנים אותם במילה "מוי" (Moi) שפירושה "פראים" והממשלה כיום בויאטנם מכנה אותם "מיעוטים לאומיים". כמה מהשבטים חיים באיזור אלפי שנים וכמה היגרו לצפון ויאטנם במאות האחרונות.
הקבוצות האתניות שונות זו מזו בשפתם, במראה פניהם ובבגדיהם המסורתיים. רובם מנהלים אורח חיים כפרי חקלאי ולעיתים אורח נוודי על פי עונות השנה. אבותיהם של זוג הזקנים משבט ה"המונג" שפגשנו היגרו מסין במאה ה - 19 וכיום אוכלוסיית ה"המונג" היא מהגדולות במיעוטי ויאטנם. ב"המונג" ניתן להבחין בתת קבוצות הנבדלות על פי בגדיהם המסורתיים: שחורים, לבנים, אדומים וירוקים. הם עוסקים בחקלאות ובגידול אופיום וידועים גם באריגים הכחולים שהם טווים ובצמידים ושרשראות הכסף שנשות השבט עונדות.
