נכון, להתגעגע זה בעיקר לזמן עבר, אך האם אדם חי בזמן מוחשי כמו הווה? לדעתי, האדם ככלל הווייתו בעצם חי בכמה זמנים מקבילים.
רבים יגידו כי הגעגועים הנם תוצר לוואי, כמעין צל שמשתרך על ההווה, בעוד כולם משקיפים אל עבר קרני האור המסנוורות של העתיד, עם משקפי שמש ממותגים.
הלגיטימציה לבטל בהינף יד אדם אשר מתגעגע, הנה חוסר סבלנות כלפי תהליכים רגשיים. כאשר אדם מתגעגע למושא אהבתו, הזמן שייראה נכון לרוב האנשים, הוא כשבוע מינימום עם אופציה להארכה, מקסימום חודש. אך כשמישהו מעז לבקש היתר מהחברה, לעוד כמה חודשים אפילו שנים, כולם יתגייסו כנגד המגמה, יטענו לחוסר יעילות, ולבזבוז זמן משווע.
והייסורים של הגעגועים "יורדים למחתרת", הרחק מהעין הצופה, ובכך נוספים ייסורים נוספים, מהמציאות הכפולה. העולם בו אנו חיים, בנוי על סיפוקים מיידים, נכונות להיות מהיר זריז, יעיל כ"בורג משוכלל", במפעל הקפיטליסטי.
האדם אשר מתמהמה או "כושל", במשחקי השליטה עם הזמן והגורל, נחשב אדם מטריד, ובלתי יעיל. לנהנתנות יש אין ספור שלוחות ואם אתה מתנזר במודע, הרי שהלגיטימיות לפועלך, באשר היא מיועדת לספק.
דעתי היא שהכול תלוי ברמת החוויה, אם החוויה הייתה עמוקה, ומהותית, אין אדם יכול לקפץ היישר לתרבות הנהנתנות, כאילו לא היה דבר. אם מערכת יחסים נכשלה, התהליך הטבעי הוא לברר עם עצמך, לחוות את כל המשתמע מכך,ולנסות, לא לזרז תהליך שהנו התבוננות עצמית לזמן ארוך ככל שיהיה.
אינני חסידה של המנטרה "האם למדת משהו מזה?" פתאום כולם בהינף יד הופכים ליועצים פדגוגים, הרי איננו מחוסנים מפני טעויות סביר להניח שנעשה את אותן טעויות שוב ושוב, כשזה נוגע למערכות יחסים, מכיוון שכל דיאלוג הוא שונה, כי הפרמטרים שונים.
הפיתוי לבטל את העבר, במיוחד אם הוא לא היה נעים, נמצא בכל סדנה רווחת של הניו אייג באשר היא. אך זה גם נגזרת של תרבות האינסטנט. מזמינים אותך לסדנא, 3 ימים, ואתה מואר, משלים עם העבר, ויוצא כחדש. ובכך זה מבטיח שדרוג מהיר של חוויותיך באשר הן.
הדרך הרווחת ביותר היא "להמשיך הלאה" כל הקלישאות מגויסות למנטרה זאת, אם בעניין דגים [יש הרבה דגים בים], אם בעניין תחבורה [יבוא אוטובוס אחר], ואם בעניין איום לגיטימי של זמן [החיים קצרים מידי...] ועוד. התחליפים, הנם אנשים תמימים אשר אינם יודעים כי גויסו לחזית, במלחמה נגד הגעגועים, וכשיגלו הבחירה בידם, האם להתגייס, או לפרוש בצורה הומאנית.
אך לגעגועים דרכים משלהם, בלילה הם תמיד יופיעו רעננים כנגד עייפותך, להזכיר לך חלום שאבד. גם אם ביום דחסת את עצמך לזמן יעיל ונמנעת בכל דרך אפשרית לחטוא במחשבה "לא יעילה". אין תרופת פלא, ואולי זה יימשך חיים שלמים, גם אם שיננת בקפידה את כל הלקחים, והסתכלת תמיד על הכוס המלאה למרות הצימאון המטריד.
לדעתי צריך לתת לגיטימציה לגעגועים, כי הרי כולנו "חטאנו" בכך לא פעם. וגם אם ינסו למנוע מבעדכם זכות זו, תזכרו דבר פשוט בעולם כל כך מתיימר, כולנו אנושיים, וכולנו מורכבים מפסיפס
של זמנים שונים.
