ברגע זה למשל, דווקא יש לי אני כותבת את הטור הזה, והרי לכתוב את הטור הזה, זה אחד הדברים שאני צריכה לעשות. אפשר להתווכח על זה, ולא חסרים אנשים שיגידו שאולי עדיף שאני אלמד קצת במקום. אימא שלי, למשל; היא כל כך חרדה שאני לא אסיים את התואר הזה לעולם, והאמת אפשר להבין אותה. תקופת המבחנים מתקרבת, וזו בהחלט סיבה לדאגה.
בתקופות מבחנים מוטלת עלי משימה אחת ויחידה: ללמוד. כל שאר העולם יוצא על בהונות הרגליים מהחדר, ומשאיר אותי לבד מול הקלסר. אף אחד לא מפריע, אף אחד לא מבקש שום דבר, אף אחד לא דורש שאגיע לארוחות משפחתיות. כולם לוחשים: ששש, אל תפריעו לה, היא צריכה ללמוד. ואחרי שהם עוזבים אותי בשקט לעסוק במלאכת הקודש אני רק רוצה לצעוק: בבקשה, תבקשו! כל דבר, רק לא זה!
אני והקלסר. דממת אלחוט. אני מחליטה שהקלסר יסתדר יפה בלעדי כמה דקות. אני קמה ועושה סיבוב בבית, לבדוק אם יש משהו דחוף שאני מאוד אוהבת לעשות, כמו לשטוף כלים או לעשות כביסה. אביעד כבר עשה את כל זה, כי הוא מכיר אותי טוב מדי, אז אני מתיישבת בצער רב מול השולחן.
אחרי פחות מדקה אני קמה כי לא יכול להיות שאני אתחיל ללמוד בלי קפה. אז אני הולכת למטבח, מדליקה את הקומקום, ולא חוזרת לחדר אלא עומדת ליד הקומקום ומשגיחה שהמים באמת ירתחו. אני בוחשת את הקפה לאט לאט, ומחפשת משהו במקרר. מוצאת עוגה. חוזרת לשולחן ומתיישבת. מדפדפת אחורה בקלסר, להרצאה מספר 1. מתחילה לקרוא. משעמם. עוברת ל-2. גם שם המצב לא יותר טוב. אני נזכרת שמזמן לא דיברתי עם נטלי, ומדברת איתה חצי שעה בטלפון. היא עוזרת לי להגיע למסקנה שבפקולטה אני אלמד יותר טוב, אז אני מבלה רבע שעה באריזה ונסיעה לטכניון.
אני נכנסת לפקולטה, שמה את הדברים שלי בספרייה, מוצאת כל מיני אנשים שמזמן לא ראיתי ומקשקשת עשר דקות בפני כל מי שרוצה ולא רוצה להקשיב. כשכולם נעלמים באורח פלא לעיסוקיהם אני נזכרת שאני חייבת לבדוק משהו באינטרנט, כי עברה שעה מאז שבדקתי בפעם האחרונה בבית.
אחר כך אני מתיישבת לשולחן בספרייה ומכינה רשימה של הדברים שאני צריכה לעשות. ברגע שהרשימה מוכנה שוטף אותי גל של סיפוק. עכשיו מגיעה לי הפסקה. אני אורזת את הדברים בתחושת ניצחון והולכת הביתה לראות פרק של 'השיר שלנו'.
זה מה שאני מכנה, ולא בגאווה רבה, השיטה שלי. רוב האנשים נוטים להעדיף, משום מה, שיטות אחרות. השיטה שנדמה כי היא הנפוצה ביותר היא לשבת וללמוד. גם אני ניסיתי, אלוהים יודע כמה מאמצים השקעתי בסמסטרים הראשונים שלי כאן להיות הרבה פחות כמוני והרבה יותר כמו אותם אנשים שעובדים בלי רפרנס, מספיקים לסיים שלושה תרגילי בית בשעה חופשית ועוד עובדים יומיים וחצי בשבוע.
לקח לי המון זמן להבין את זה אבל בסוף נפל האסימון: אני כנראה לעולם לא אהיה כמוהם. שישה סמסטרים ניסיתי וזה לא עבד, אז הגיע הזמן להבין את הרמז. אני לא יודעת אם התובנה הזו היא תוצאה של שנות ניסיון, או שהיא בסך הכול פועל יוצא משחיקת רגשות האשם. הרי כל המנגנונים בגוף שלנו נחלשים עם הזיקנה; תארו לעצמכם את גורלן של נקיפות מצפון שדופקות ללא הרף, מבלי שאף אחד מתייחס אליהן.
תנו להן כמה שנים כאלה ותראו איך הן מפסיקות להישמע בסופו של דבר. או זה או שפשוט נמאס להן לדפוק. תהיה התשובה אשר תהיה, יש לי הרגשה שתקופת המבחנים הקרבה עלינו לטובה תעבור עלי בצורה די דומה לקודמות, רק שהפעם הכי רחוק שאסע יהיה לסלון, לראות בשקט פרקים של השיר שלנו.
ושלא תבינו אותי לא נכון: אני לא מנסה להכחיש את זה שהשיטה שלי דפוקה; אבל היא זו שהביאה אותי באופן מסתורי לסמסטר האחרון שלי בטכניון, כך שגם אם היא לא נראית מושלמת לרוב האנשים, אני לא מתכוונת לשנות אותה ברגע האחרון. אתם יודעים, If it aint broken, dont fix it.
