אז למרות שממתין לי יום עבודה עמוס מחר הסכמתי לפוגשו,ושם הוא הראה לי מכתב שכתב לעצמו, באותו יום, על אהבתו האינסופית לאהובתו הבלתי נשכחת. וכך הוא כותב:
"היי...אמרת שלא נדבר, אבל חשבתי שמאחר וזהו יום הולדתי ואני אמור להיות עם מי שאני אוהב אז לפחות אכתוב לך.
אני לא מחכה לתגובה (כפי שאמרתי בהודעה- אגב, אין לך סיבה לא לענות לי אלא אם את עושה את זה בשבילך), זה פשוט דברים שאני חייב שתשמעי/שתקראי.
היום אני בן 26 עם סימני שאלה מאוד גדולים... מה שתמיד איפיין אותי, תמיד הייתי מעין פילוסוף שכזה. "יוסף בעל החלומות". אבל אני מניח שהתופעה קיימת אצל כולם (במידה זו או אחרת).
אז זהו, החיים לא תמיד מחייכים ולפעמים הם אפילו עצובים ומרגיזים, אך צריך להתמודד עם זה ולצאת עם הרגשה טובה בשביל להמשיך הלאה. מבחינתי, זה הולך להיות יום ההולדת הכי עצוב שהיה לי. חצי מהלב שלי שייך לך ואני לא מורשה להכנס לשם אז איך אני אשמח? אבל לעומת זאת, החצי השני דווקא כן בסדר ויותר טוב לו.. משתפר.
נחרט אצלי בזיכרון משפט שאמרת לי לפני כמה ימים- זה היה משהו בסיגנון 'אני צריכה מישהו שייקח אותי קדימה'- מוזר. אחרי שנפרדנו בפעם הראשונה, אחת הסיבות שבגללה לא רציתי לחזור הייתה כי הרגשתי שאני חי (ולא בגללה).
הרגשתי יותר חופשי והיה לי כיף לעשות מה שאני רוצה ללא ההגבלות שחשתי מכיוונך בתוך הקשר. אני רוצה להבהיר משהו- אני אוהב אותך, אם את חושבת שאת יודעת עד כמה את טועה, הרבה יותר!
יכול להיות שאנחנו פשוט מחפשים דברים שונים, אנחנו מפרשים את החיים בצורה שונה. אני חייב לומר שאני בכל זאת חושב שאנחנו הזוג המושלם. ואם אפשר להסתכל בעיניים אחד לשני ולהיות אמיתיים ורגועים לרגע- אפשר להיות ביחד ולאהוב. את פשוט מתוקה.
יש שיר שפשוט עולה לי כל היומיים האלה כל פעם שאני חושב עלייך, והוא נשמע בערך ככה: 'נאמר כבר הכול, אין לי מה להוסיף לכם, עוד חיוך אחרון, הלילות ארוכים והפחד, לא תדעי לעולם איך בכיתי כמו ילד, לא תרגישי דבר, תבחרי את הדרך...לשם...'
אני אגלה לך משהו - לא הייתי אמור לצאת עם אף אחת.
מאז שנפרדנו לראשונה - לא חשבתי על אף אחת כמועמדת להחליף אותך, אלה היו סתם יציאות, משיעמום, בילוי, וכו' לא משהו שמתקשר עם רגש ואהבה. וזו כמובן הבעיה שלי: איך אהבה הופכת לבעיה?
אמרת שיום ההולדת שלך ב-30/3- אם תראי על הצג בפלאפון ביום הזה את המספר שלי, תדעי שאני עדיין אוהב אותך, כפי שאני בטוח שאהיה. עם המון מזל טוב ואהבה, ....
אז כמובן שביקשתי את רשותו לפרסם, והסיבה לפרסום היא שאני מניח שכמותו גם כולנו נתקלנו במקרים כאלה של אהבה בלתי נגמרת על אף שהיא כביכול הסתיימה. ועם כל העצב בדבר, אני אומר קחו את הרגש, הפרפרים, האהבה הזו שממלאת את בטננו ואת ליבנו לעתים בדברים טובים ולעתים ברעים. חברים: זה מראה שאנו חיים!!!
והייתי רוצה לסיים בתזכורת הסטורית קטנה: בעבר, המוות (שהוא יותר קיצוני לפחות לדעת רובינו מאהבה) נתפס כחלק מהחיים. כאשר אדם היה על ערש דווי במיטתו, התקבצו ובאו כל בני המשפחה מגדול ועד קטן כדי להיפרד בשלווה ובנחת מאותו אדם ולשלחו לעולם שכולו טוב. כיום, המוות הוא חלק מאוס ודחוי ואנו נוטים שלא להתקרב (ובמיוחד להרחיק ילדים).
חברים, תחיו תאהבו ותמותו בשלווה.
