ידעתי שאנחנו לא מתאימים, אבל כ"כ אהבנו שהצלחנו למשוך יותר משנתיים יחד, מגורים משותפים, דיבורים על חתונה והרבה הרבה ריבים... ואז ככה, חודשיים אחרי השאלה הזו, נפרדנו. אני עברתי דירה, הוא חזר להורים וכל אחד התחיל בריבאונד שלו..
"בואי נצא, נקרע את העיר, נלך ללונה, נכיר אנשים ותראי איזה מאושרת תהיי", אמרה לי חברה שניסתה להוציא אותי מתחת לפוך הגדול והחמים.. "נו, בואי נצא זה יעשה לך טוב", "לא רוצה לצאת, לא רוצה אף אחד, לא רוצה"!.
"נו בואי, את תראי שכולם יתחילו איתך", "אני בוכה כבר חודשיים ברצף, איך אני יכולה להיראות יפה, כשהצבע הטבעי שלי הפך לאדום?..." "אוף, טוב ניצחת! לא יוצאים"... ככה התנהלה השיחה במשך חודשיים עד שהתחלתי לצאת, להכיר בחורים או יותר נכון להכיר בעובדה שאני שוב בשוק הרווקות...
הראשון שיצאתי איתו, עבד איתי במוקד שירות הלקוחות והיה ממש מתוק. כשיצאנו לפגישה הראשונה הוא סיפר לי על כך שכבר במשך שלושה חודשים, הוא חושב על להתחיל איתי וכששמע שאני שוב רווקה הגיע למסקנה שהגיעה העת (ואני חושבת.. שאם הוא ידע שיש לי חבר- איך הוא חשב על להתחיל איתי קודם?).
מי שהיה במערכת יחסים ארוכה מבין שדייטים זה לא כמו לרכב על אופניים, כי בדייט אם אתה לא מתאמן - אתה שוכח.. אז עשיתי את כל הדברים שלא עושים בפגישה ראשונה- דיברתי על כך שבדיוק הורדתי 10 קילו, שלפני שהייתי בלונדינית הייתי חומה, דיברתי על אמא של האקס שלי, ועל כמה מדהים היא מבשלת, אה כן.. דיברתי על חתונות.
כן, כן, אני אמנית הדייטים לשעבר, חוזרת למסלול במכנסי קורדרוי מאובקים, ומשאירה רושם של טירונית. אבל הוא, כמו בחור מהופנט (בטח מהדיבור המהיר והבלתי פוסק שלי מרוב התרגשות ששוב אני בדייט), התעלם מהטעויות שלי והציע לי לצאת לדייט שני. ככה המשכנו גם לדייט השלישי, רק שאני כמו כל בחורה מבית טוב היוצאת ממערכת יחסים ארוכה, לא חיפשתי משהו רציני והוא... הוא כבר בפגישה השלישית דיבר על אהבה..
ועל כן הוא יצא מביתי ולא מתוך יכולת לחזור..עם הבעה של "מה עשיתי? כל הבחורות רוצות אהבה, ורק בגלל שאמרתי לה איך אני מתאהב בה, את 3 המילים שכל אחת רוצה לשמוע היא זורקת אותי? אני לא מבין אותן כבר..."
עם הבחור השני אני התחלתי. הוא עבד במחלקה לידי בעבודה, כשראיתי אותו החלטתי שכחלק מחוויות עולם הרווקות עליי להיות נועזת יותר. עשיתי לו עיניים, סובבתי את הראש באלגנטיות רבה, תוך חצי חיוך בדיוק ברגעים בו הביט בי.
בסופו של דבר השתמשתי בטכניקה ישנה אך אמינה: פניתי לחבר משותף. "נו ניר, תגיד לו שאני חושבת שהוא חמוד, שיפסיק להיות ביישן ושיציע לי לצאת איתו" משפט אשר הוביל לתשובתו הבלתי צפויה של ניר, "הוא היה מציע לך לצאת איתו, אם לא היית מסובבת לו את הראש באלגנטיות כל פעם שהוא מנסה לומר לך מילה". "אה....".
אז יצאנו כמה פעמים עד שהבנתי שהבחור היה פרויקט בפני עצמו.. כי כשאמרתי לו שאני לא בשלה לקשר, ולא מרגישה מוכנה הוא החליט לעשות לי קורס מזורז בהתגברות ו"להיות שם בשבילי".. כאילו אני לוקה באיזו מחלת ההתגברות, שמצריכה אינפוזיה צפופה של בחור בן 25 שכל היום אומר לי "כמה אני אוהב אותך, את לא מאמינה". אז עשיתי לו קורס מזורז ביציאה מהדירה שלי, ושוב לא על מנת לחזור.
אז עבר לו קצת זמן והתחלתי לחשוב איך זה אני, מיס רומנטיקה ואהבה, סוגרת את הדלת דווקא לאלו שמציעים אותה, ואחרי שצעקתי בקולי קולות את הפסקול של מולן רוז' בדרך מהדירה בחיפה להורים במרכז, אחרי שרקדתי במסיבה של חברים עד שנפלתי..הבנתי שאני פשוט עוד לא מוכנה לפתוח את הדלת לאחד שיציע אהבה וארצה לתת לו חזרה, עוד לא מוכנה להיות פגיעה.
אם תחשבו על זה, כשאנחנו מתאהבים,אנחנו נכנסים למין עולם ורוד. אבל אם יש ריב, לעולם האהבה הורוד שלנו נכנס עשן אפור שמקשה עלינו לנשום, שמכאיב לנו בחזה ושגורם למשוררים בינינו לכתוב שירי אהבה מלנכוליים, למוטרדים מבינינו לא לישון, לרגישים מבינינו לבכות, ולבחורות כמוני- להזמין פיצה משפחתית עם תירס ואננס ולרוץ אחרי זה 10 ק"מ רק כדי להוריד את הקלוריות....
הבנתי שפשוט רציתי להיות עוד טיפ טיפה לבד- לפנק את עצמי, להיות עם חברות, ללמוד על עצמי ולראות את כל סרטי הבנות, בלילות בלי שינה ואז להירדם ולחלום על אותו אחר יחיד ומיוחד, שירצה רק אותי, גם כשאני לא נראית הכי טוב בשמלה החדשה.
