אתה המשכת את המשחק והיית כאילו חלש והיית כאילו כהה חושים ולא התייחסת לפרידה. תדע לך שאני יודע שהעמדת פנים ובעצם נתת לי לנשק אותך ולהיפרד.
אף פעם לא אמרתי לך אבל אהבתי אותך והערצתי אותך. תמיד הרגשתי כאילו אני חלק ממך וההמשך הישיר שלך בעולם הזה. אולי בגלל זה תמיד שאלתי וחקרתי אותך על העבר שלך. אולי בגלל זה חלמתי תמיד לסוע איתך למין טיול שורשים שיחבר אותי ואותך חזק אחד לשני וחזק להיום.
אני מניח שאתה מצטער כמוני שלא נסענו. אני מניח שאתה מצטער שלא גמרת לספר אף סיפור והותרת אותי עם חור שחור וענקי בחיים שלך...בחיים שלי. אבל אני לא כועס. אני לא כועס כי אני מבין למה. איך יכולת לספר לי על הטירוף הזה. איך יכולת לספר לי על האהובים שאיבדת מבלי להיחנק מדמעות.
סבא, אולי לא תאמין לזה אבל בשבוע האחרון אני ואתה עושים טיול שורשים. כן אני ואתה מביטים בכל העיירות, מציצים על הפרצופים המוכרים לך כל כך והולכים יד ביד בין נשמות אהובייך.
וכשאתה מתעצב לי לא אכפת. אני נותן לך ממש כמו פעם להציף אותי בדמעותייך. ושגם לי כבר בא לבכות, אז שוב לא אכפת לי, כי אני צולל לכחול שבעינייך ומתחמם בגופך ונותן לדמעות שלי שהם חלק ממך, להחליק למטה ולהרטיב את השורשים שלנו.
עכשיו אתה יכול לנוח סבא. אתה יכול לשבת שם למעלה על כסא נדנדה ולהיות גאה בי שאני נושא בגאון 3,000 שנים על הגב ושאומנם עם מאמץ אבל בלי היסוס אני אמשיך לשאתם.
אוהב נורא,
