סיפרתי ליובל שכל השותפים שלי בדירה אומרים לי שהוא בטוח מעוניין בי. "היו לו לבבות בעיניים", קרן אמרה אחרי שהוא בא יום אחד לשתות קפה אחרי הלימודים, ונתי לימד אותי: "שפת גוף לא משקרת. כל הגוף שלו היה מופנה אלייך".
הגענו למלון והתארגנו לקראת רביצה. מרחנו קרם שיזוף, לקחנו מגבת וספר וירדנו לבריכה של המלון. לא עבר זמן רב עד שהתחיל עם יובל ערס. הוא ראה שהיא קוראת ספר באנגלית, ושאל במה היא כל כך שקועה.
"זהו אחד מספרי המופת של המאה ה-19 כמובן", ענתה בידענות.
הוא אמר וואו בעודו בוהה בכריכת הספר ומנסה לפענח את הכתוב.
"למה את קוראת את זה"? המשיך להציק.
"כי זה מעניין". ולאחר מחשבה: "וגם כי אני לומדת את זה. ספרות אנגלית, זאת אומרת".
"אבל בטכניון אין ספרות אנגלית", הוא התבלבל.
"אז זהו, שאני לא מהטכניון".
ואז היא שאלה אותו מה הוא לומד והוא ענה שהוא לא לומד בטכניון, "רק בבאר שבע", התנצל.
"אני אוסף בקבוקי קטשופ", כך המשיך וסיפר על עצמו.
"טוב, כל אחד והתחביבים שלו. אני קוראת, אתה אוסף בקבוקי קטשופ", חתמה את השיחה וחזרה לספר.
"את קולטת, הוא אוסף בקבוקי קטשופ", היא שיתפה אותי לאחר מכן. "אלה האנשים שמתחילים אתי".
"נו, ולמי קל"? עניתי לה והתהפכתי על הבטן.
ראיתי את עודד עובר מולנו ונאנחתי בערגה. "אוף, הוא כזה חמוד".
"כן, הוא חמוד", הסכימה איתי וחזרה לתחביב המוזר שלה.
אפרופו אנשים שמתחילים עם יובל, לא הייתי רוצה להישמע קטנונית, אבל בארוחת ערב עודד דיבר איתה יותר מאשר אתי. למען האמת, הוא כירכר סביבה כמעט כל הזמן. למעשה, כל הגוף שלו היה מופנה אליה. כשיצאנו למנקי'ס היא שאלה אותי אם זה מפריע לי.
"אם מה מפריע לי"? לגמתי מהמשקה שלי ולא חיכיתי לתשובה. "אין בינינו כלום, כנראה שבכל מקרה לא היה קורה שום דבר, אז למה שזה יפריע לי"? והמשכתי "אז מה אם כולם אמרו לי שהוא בטוח רוצה אותי? כנראה שבסוף הוא לא, אנשים גם יכולים לטעות לפעמים".
"זה לא מפריע לי", המשכתי להרגיע אותה ולעבוד על עצמי, והוספתי ציטוט שאיש חכם פעם אמר לי: "שפת גוף לא משקרת".
בלילה, אחרי שחזרנו למלון החלפתי לפיג'מה ונכנסתי למיטה. יובל יצאה למרפסת, סגרה שם את האור וחזרה פנימה. שאלתי אם היא באה לישון.
"עוד מעט אני אבוא, אני יורדת שנייה לעודד", ונעלמה.
יורדת לעודד. כמובן. ברור שזה מה שהיא תעשה. נאנחתי והדלקתי את הטלוויזיה.
פתאום צלצל הטלפון. מה, זהו, כבר? חשבתי לעצמי במרירות והרמתי.
"מה", נבחתי בעייפות לתוך השפופרת.
"ספרות אנגלית"?
"סליחה"?
"ספרות אנגלית, זאת את"?
כיווצתי גבות ושתקתי. זה דרש מאמץ מחשבתי גדול מדי בשבילי. בסוף שאלתי:
"מה"?
"ידעתי שזאת את, למה לא אמרת קודם"? הוא נשמע ממש שמח. או אולי בעצם שיכור.
"אה, זה אתה עם הקטשופ!", קראתי פתאום, ואז: "איך מצאת את המספר שלי בכלל"?
"ראיתי אותך עכשיו יוצאת למרפסת, אז שמתי לב באיזה חדר את".
"אה". ושתקנו.
"אז תגידי", הוא הנמיך את קולו, "מה את לובשת"?
אז סיפרתי לו. ומפה לשם העניינים התגלגלו וגם הוא סיפר לי מה בדיוק הוא עושה לי, ומה הוא היה רוצה לעשות לי, ומה הוא עושה בדיוק באותו רגע. זרמתי איתו, ועם זאת המשכתי להזכיר לעצמי כל הזמן שהבחור אוסף בקבוקי קטשופ ברצינות. מצד שני, לא ראיתי שום בחור אחר בסביבה שהיה מוכן לעמוד לרשותי, ולא היה לי משהו יותר טוב לעשות. וכך התחזיתי ליובל וגנבתי לה את הבחור שהתחיל איתה. לא לפני שהיא גנבה לי את זה שלי לפני שהוא בכלל הספיק להתחיל אתי. בין יובל לעודד, אגב, לא קרה בסוף כלום. באוטובוס, בדרך חזרה, ראיתי אותו מדבר עם איזה אחד, כשכל גופו מוטה כלפיו וכל כולו אומר קשב ותשומת לב. וואלה, אם לא הייתי מכירה אותו עוד הייתי חושבת שהוא מעוניין עכשיו בו. הגיע הזמן להיוועץ עם מומחים יודעי דבר.
"נתי!", זעקתי כשנכנסתי לדירה, זורקת את התיקים על הרצפה. "שפת גוף, מה"?
נתי הפציע בפתח, כולו אומר התנצלות לאחר שעודכן בפרטי הפרשה מבעוד מועד. "מה זו אשמתי שהוא לא יודע לדבר?".
